והיום שוב, בלב דומע, עליתי אל קברו של מוני בפעם המי יודע כמה, אלא שהיום הוא יום השנה השלישית. שלוש שנים עברו מאז כיבה מוני באחת את פתיל חייו ונעלם אל תוך נבכי המיסתורין.
ומאז אותו בוקר אפל, בו יצא מוני אל הרפתקת המוות שלו, כל יום מחיי הוא בבחינת מאבק בלתי פוסק של הישרדות ושיקום. בנייה מחדש של שארית חיי מתוך רסיסי הרסיסים שהותיר אחריו כירושה. כל יום אני עדיין נושמת את אדי האבק של ההתרסקות הקולוסאלית של בניין חיינו. נזרקתי בן יום אל תוך מסע אימתני שורץ חיות טרף. מסע מתפתל של ויה דלורוזה, ומי שלא פסע אף פעם באחד משביליו, לא יבין לעולם מהו פשרו של מסע מבעית כל כך, מאיים כל כך.
אומרים שאסונות יכולים להוציא את הטוב מאנשים, או את הרע. לצערי מותו של מוני הוציא הרבה רוע מאנשים. טוב אני חווה רק בקמצנות יתרה, ולא ראיתי הרבה אדם באדם.
וכך כשהחיים התהפכו לצד האפלולי שלהם, כשהדרך שלי נראית מעורפלת, כשכולם נוטשים ודלתות נסגרות, ואני רוצה לחייך אבל במקום חיוך עולה דמעה על עיניי; אני עוצרת לרגע, נחה, רואה בעיני רוחי את החיוך המאיר של מוני ולא מוותרת. ממשיכה ללכת עם השק הכבד על כתפיי ולא יוצאת ממעגל החיים.
חייו של מוני היו מסע פתלתל ותוסס. מלא בעשייה, נתינה, הצלחות, כישלונות, שמחות, עצבונות, עליות, ירידות, שיאים. היעד היה כל כך קרוב, אך לפתע נראה כל כך רחוק. ומוני, שנאבק לבד, איבד תקווה - וויתר. ההצלחה הפכה להיות כישלון והדרך נעשתה קודרת.
למות זאת אמנות ככל אמנות אחרת. ואכן מוני כאמן וירטואוז, שרטט את קווי חייו על פי דרכו שלו בלבד. וכך גם מותו על פי חוקי המשחק שלו, ושלו בלבד. הוא היה השופט, המוציא להורג והתליין של עצמו. אבל העונש, במקרה הזה, לא התאים לפשע.
בסיפור הזה יש כעס, זעם, עצב, דאבון, כאב, זיכרונות, אכזבות, דמע - וזה בא והולך כמו גל צונאמי ענק שעומד להטביע אותי; עד שהוא מתנפץ ומפזר את נטיפי החמלה אל תוך הלב הגועש שלי.
וכל יום חומלת מחדש. כל יום, שלוש שנים.
מוני. האיש והאגדה. אניגמה.
