חוזרים לשגרה

מה שפעם היה עניין חריג, הפך פתאום לעניין שבשגרה לפני כל משחק יורוליג, ובוודאי בטרם פתיחת עונה. התירוץ - כלי נשק שיעילותו מפוקפקת והשימוש שלו במועדון כמו מכבי תל אביב נחשב לפסול – הפך לפתע לאירוע כמעט יומיומי מטחינה בראיונותיו של המאמן, דיוויד בלאט. רמת היריבות, משחקי ההכנה, המנוחה, השחקנים שהצטרפו, עזבו או נפצעו – כל אלה משמשים את אחד מגאוני הכדורסל הגדולים ביבשת באופן שכיח, שכיח מדי. בעבר, אם מאמן במכבי תל אביב יצא נגד המערכת, הבנת ש"משהו קרה". באחרונה זה די נשחק. דומה שבלאט מעט הגזים עם המנהג הזה שלו, ולאוהדי מכבי תל אביב זה מתחיל להימאס.

אין בקרב אוהדי מכבי תל אביב, וספק אם יהיה בעתיד הנראה לעין, ויכוח האם בלאט מאמן ראוי למועדון. בודדים האוהדים בהיכל שהיו רוצים להחליפו במאמן אחר. דווקא משום כך, לא ברור מדוע בלאט מתעקש להכשיר את הקרקע בטרם משחקים לקראת הפסד אפשרי, בעזרת אותם תירוצים. למען הסר ספק, איש לא מפקפק באמינות דבריו של בלאט. אפשר להיות בטוחים שאם בלאט מתריע על מצוקה – היא שרירה, קיימת ומפריעה להכנה של הקבוצה. אלא שמדובר במכבי תל אביב, המועדון שהרי קידש את הניצחון בכל מחיר ובכל תנאי – לרבות תנאים פחות מאופטימליים. במועדון כזה, הצבת לפני כל משחק את מניין הסיבות מדוע לא תנצח אמורה להיחשב לטאבו.

ומה הן אותן סיבות, בסך הכל? בטרם המריאה קבוצתו למשחק חוץ חשוב במלאגה, טרח בלאט לציין שבחירת משחקי ההכנה שלו לא הייתה אידיאלית. נו, באמת. בלאט שיחק נגד כמה קבוצות טובות מאוד – בהן גם לא פחות מאלופת אירופה, אולימפיאקוס. בדרך עברו גם כמה קבוצות פחות טובות, אך הדבר נכון ורלבנטי לכל מחנה אימון של מכבי בעבר הרחוק והקרוב. לעתים, בעת הכנה לעונה, קבוצה עורכת משחקים מול יריבות נחותות באופן מודע, מסיבות מקצועיות. לפעמים גם לא. בלאט גם מתלונן על כך שמרבית שחקניו הוחלפו, שאחד מכוכביו (דווין סמית') פצוע, שהעונה מתחילה מאוחר, ושמשחקי גביע ווינר לא היוו לו הכנה מספקת. בעונה שעברה, הליגה האדריאטית הייתה התירוץ העיקרי שלו לכישלונות פוטנציאליים (ובפועל לא היו כאלה), בגלל העייפות. השנה ירדה העייפות, ונשארה ליגת העל – וכעת הוא מתלונן שגם המתכונת הזו לא נוחה לו? "אנחנו נוסעים למלאגה כאנדרדוג", הוא חותם את דבריו. חלאס.

ובכלל, למי אין צרות? שלוש הליגות הבכירות ביבשת – ספרד, יוון, איטליה – חוות במדינותיהן משברים כלכליים מהחמורים שידעו מזה כמעט מאה שנה. יש ביניהן קבוצות בקריסה כלכלית של ממש (פנתינייקוס, נניח), ויש כאלה שחרב הקיצוצים עומדת על צווארן. עד כמה באמת נורא מצבו של בלאט מול מאמני מרבית צמרת היורוליג?

אפשר להגיד על אוהדי מכבי תל אביב הרבה דברים שליליים, וחלקם יהיו מוצדקים. אך ברור שאוהדי מכבי מבינים כדורסל. הם יודעים טוב מאוד שהדברים של בלאט נאמרים כדי שהבוסים שלו ישמעו אותם. הוא מבין היטב שכלי הנשק הזה, התירוץ, הוא כל שנשאר לו מול הנהלה שלפחות על פי הפרסומים מערימה עליו קשיים. הוא יודע שלפחות בתקשורת, עדיין רב כוחו מכוחם. והאשמה, ברובה, אכן מונחת על כתפיהם של אנשי ההנהלה של מכבי. בין אם כי אכן העמידו בפני המאמן תנאים מקצועיים בעייתיים, שמקשים על הקבוצה להצליח, ובין אם דווקא העמידו תנאים מצוינים – אך עדיין הצליחו ליצור אצל המאמן שלהם, אחד הבכירים באירופה, כאמור, את התחושה שהוא צריך לפנות לתקשורת ולאוהדים כדי לייצר לעצמו סנגוריה, או כדי להלום בהם. בלאט שם ענק באירופה. גם אם התחושה הזו נטועה בו שלא לצורך, הנהלה צריך לדאוג שמאמן בקליבר כזה לא ירגיש שלא דאגו לו.

אוהדי מכבי תל אביב מבינים אפוא את הקשיים שבלאט נתון להם, מבינים שהקבוצה שלו היא לא קבוצת חלומותיו, ולכן גם יודעים להעריך הישגים שלא מתבטאים רק בזכייה בגמר היורוליג, על אף שהדבר עולה להם בבריאות. אבל הם עדיין אלה שבמשך עשרות שנים למדו לקדש את "השורה התחתונה". ובשורה התחתונה, למכבי, למרות שורת החלטות ניהוליות תמוהות במיוחד הקיץ, יש קבוצה לא רעה, עם שחקני כדורסל לא רעים, שלמרות הרבה בעיות מקצועיות נראות לעין עוד בטרם עלתה לפרקט – יכולה גם ללכת רחוק השנה באירופה. ויש לה מאמן מעולה. מן הראוי שיומיים לפני משחק פתיחת עונה, אותו מאמן ישקיע את מרצו במאמץ להסתיר ולהעלים את הקשיים, לא להבליט אותם. יש הרבה אנשים שיש להם את היכולת להבליט את המגבלות של מכבי – עיתונאים, יריבים – אבל יש איש אחד בלבד שמסוגל להעלים אותם, וזה בלאט. מהתירוצים שלו נמאס לנו, האוהדים, מהכדורסל שלו אף פעם לא.