דלתות מסתובבות

הדבר הכי כואב בערב שידורים גדוש הוא הצורך לבחור. שני משחקים משודרים על המרקע, אבל בחדר רק טלוויזיה אחת. ואז, כמו מהמר ברולטה, אתה מנסה לנתח הסתברויות, גם אם לאלה אין אחיזה במציאות.

קחו לדוגמה את אזור השעה 19:30 אמש. בערוץ אחד משודר המשחק בין הפועל עכו למכבי חיפה, בשני מתגבשת הפתעה ענקית באולד טראפורד. אתה בוחר בליגת העל, כי מה לעשות – זה פחות יפה וזה לא ב-HD, אבל זה שלנו. ברור לך שלא משנה מי יבקיע, עכו או חיפה, ביציעים הירוקים יהיה שמח ואתה מחכה לקצת אקשן. כשיונייטד מצמקת ל-2:1 אתה חושב בהיגיון: נו, את זה הפסדתי, יעבור קצת זמן עד הגול הבא. עוד לפני שסיימת להגג, התוצאה היא פתאום 1:3 ואתה חושב: נו, את זה הפסדתי, יעבור קצת זמן עד הגול הבא. לא עוברת דקה והמסך שלך מרצד עם התוצאה 2:3. או אז אתה משתכנע ואומר: נו, את זה הפסדתי, לפחות אראה את שאר הגולים מהמשחק הזה. וכמובן שאתה לא רואה יותר גולים.

יש ביטוי שאומר שבקזינו הבית תמיד מנצח. גם כשהקזינו הזה הוא מקלט הטלוויזיה שלנו.

בגלל החג שוב התקיים בשבת מחזור כמעט מלא, מה שאילץ את צ'רלטון לפרוש, לראשונה העונה, את שידוריה על פני שש שעות. שלושה מפגשים, מחצית מסך המשחקים, הועברו לקהל הצופים בין ארבע לעשר. באף לא אחד מהמשחקים הללו נכללה עירוני קרית שמונה. אלופת המדינה, להזכירכם.

עד כה, שודרו שלושה מתוך חמשת משחקיה של קרית שמונה העונה. לכאורה, מנה ראויה, רק שצריך לזכור מול מי היו המפגשים הללו – בית"ר ירושלים, מכבי חיפה ומכבי תל אביב, קבוצות פריים טיים בפני עצמן. למרות ההישגים היפים במוקדמות ליגת האלופות, על אף התיקו המרשים בבילבאו, קרית שמונה לא הצליחה לרכוש לעצמה מעמד של קבע בערוצי הטלוויזיה, אפילו כשהיא עומדת לפני משחק ביתי מעניין מול מכבי נתניה או ערב עימות מסקרן עם קבוצה פצועה כמו הפועל חיפה. די אם נזכיר שאפילו משחק האליפות הפוטנציאלי מול בני יהודה אשתקד כמעט שלא הועבר במשבצת המשחק המרכזי בערוץ 1.

האם יש כאן ביקורת המכוונת כנגד הזכיינים המשדרים? במידה מסוימת כן, אבל הבה נסיר את מסכת הצביעות – סביר להניח שכל אחד מאיתנו, לו עמד בראשם של הגופים הללו, היה שוקל לקחת החלטה דומה. כי בית"ר ירושלים, על אף צרותיה ואולי בזכותן, היא קבוצה שמעניינת יותר אנשים, וכמוה גם מכבי חיפה השקועה עד הצוואר, קל וחומר מכבי תל אביב שעלתה על מסלול הניצחונות והפועל תל אביב שבה אין אף רגע דל. קרית שמונה? דברו איתנו שוב באפריל.

שני ההפסדים של קרית שמונה, לנתניה ולמכבי תל אביב, התקבלו, סביר להניח, בקורת רוח רבה, גם אם מוסתרת, אצל לא מעט אנשי כדורגל. כל איבוד נקודות מרחיק את אלופת המדינה מהצמרת וממרכז הבמה, וכבונוס מייצר על הדרך עוד איזו פנינה או שתיים מאיזי שרצקי. התואר ההיסטורי של המועדון הצנוע נתפס כסטיית תקן. בזמן הזה, כשהתקשורת ממהרת לנער מעליה את האלופה הכי משכנעת שהייתה פה בשנים האחרונות, נדמה שאין מנוס מלהניח כי מבחינת רוב האוהדים, העיתונאים והפרשנים, ההיעלמות של קרית שמונה ממאבקי האליפות היא בסך הכל הצלצול שמחזיר אותם לכיתה אחרי הפסקה ארוכה. רומנטיקה? לא בבית ספרנו.

אבל חכו רגע, אחים וקולגות בעולם התקשורת, אל תחגגו כל כך מהר. אולי כדאי שתתחילו להתרגל לשם "מ.ס. אשדוד".

יש משהו סמלי בכך שיוסי אבוקסיס חזר להפועל תל אביב מיד לאחר יום הכיפורים. אתם יודעים, סגירת מעגל, סליחות ועוד כל מני דימויים נדושים. זה סמלי במיוחד כשנזכרים איך אבוקסיס עזב את הפועל תל אביב רק לפני קצת יותר משנה, עם תחושה של סכין בגב.

אבל האם יש הבדל מהותי בין אבוקסיס הזה לאבוקסיס שישב על הספסל האדום ואף ניהל לא מעט משחקים ב-2011? האם הוא הרוויח מידה של כבוד, או שהוא עדיין אותו אבוקסיס שחיבוקו נתפס כאקט זהיר של אלי גוטמן, שראה מה קרה לגיא לוזון כשזה סירב לאפשר לאבוקסיס להתקרב אליו?

אז כן, זהו אבוקסיס שונה, משתי סיבות עיקריות. האחת - הוא הרוויח את הזכות לאמן בהפועל תל אביב בזכות העונה שעשה עם בני יהודה. השנייה - החלטתו של גוטמן לצרף אותו כעוזר מאמן הנבחרת הבהירה סופית שעבורו אבוקסיס לא היה מוקש נעל בהפועל תל אביב, אלא בורג הכרחי שמעמדו על הספסל לא הסתכם בקריאות זעם לעבר השופט ובחיבוקים לאחר שערים.

שנה אחת עברה, והתדמית של אבוקסיס שונה לחלוטין. הפרצופים שעשה מול בני סכנין, קריאות הזעם לעבר השופטים והחיוכים הרחבים ששיגר לאחר השער שהבקיעה הפועל תל אביב, כולם היו שם גם בשנה שעברה ולפני כן, אבל הקונטקסט שונה. היום כבר אפשר להגיד 'יוסי אבוקסיס הוא מאמן הפועל תל אביב' בלי שום ריח של חוסר כשרות העומד מאחורי המהלך. מבלי שתכנן, אבוקסיס הגיע לכורסת המאמן של הפועל תל אביב בדרך הנכונה והראויה. לפעמים הגורל מסדר לך נכון את הקלפים.

שוער הפועל תל אביב אפולה אדל אחרי ה-0:1 על סכנין: "תמיד קשה לשחקנים אחרי השינויים האלה, אנחנו צריכים יותר זמן".

רוצה לומר: פה תמיד יש שינויים, אל תחכו לנו יותר מדי.

מאמן עירוני קרית שמונה גילי לנדאו מסביר מדוע ספסל את דני עמוס לפני ה-1:1 עם הפועל חיפה: "האיחור של דני התחבר לשרשרת תקריות קודמות, בעוד שמטוביץ' שאיחר היה מקרה חד פעמי".

רוצה לומר: כן, גם אני יודע שהתוצאות על המגרש הן רק הבעיה הקטנה שלי.

חלוץ מ.ס. אשדוד מוראד אבו ענזה אחרי ה-0:3 על מכבי נתניה: "אנחנו מסוגלים לנצח את מכבי תל אביב. נצטרך לא להסתגר ונהיה חייבים ליזום מולם".

רוצה לומר: נבוא עם אותה תוכנית משחק שאיתה באנו לחיפה – נסתגר ונחכה למתפרצות.

יו"ר בית"ר ירושלים איציק קורנפיין מתייחס ב"רדיו ירושלים" לתקריות האחרונות בקבוצה: "אני ואלי כהן מתואמים במה שאנחנו עושים".

רוצה לומר: אני הייתי שוער נבחרת והוא בלם גדול. על המגרש התיאום בינינו גם היה מביא תוצאות.

שחקן במכבי חיפה אחרי ה-0:0 מול הפועל עכו: "אנחנו גמורים פיזית ומנטלית".

רוצה לומר: עטר, תתעודד, תמיד יכול להיות גרוע. בעצם, לא.

אבי לוזון אמר כל כך מהר כן לחיים רמון ושחרר את יוסי אבוקסיס. האם היה עושה כן לו היה לנבחרת סיכוי ממשי להגיע למונדיאל?

המתקן העלוב ברמת השרון מארח משחקים בליגת העל והמגרש בשכונת התקווה לא.

אחרי חמישה מחזורים, מכבי חיפה כבר מתכננת את העונה הבאה.

חמישה שחקנים של הפועל רמת גן נשארו באחד על אחד מול אריאל הרוש. במהלך אחד.