טעינו, סליחה

ניסיון לקשר בין ימי חשבון הנפש של העם היהודי לליגת ה-NBA ולמערכת התקשורתית-חברתית שסביבה יכול להיות פורה מאוד, כמו בכל מערכת המשלבת בהצלחה בין הרבה מאוד כסף, תהילה ורגשות. אך אם יש משהו שאין צורך להתנצל עבורו, זוהי עצם העברת הביקורת על שחקנים, מאמנים ומנהלים. זה חלק מהמשחק, ואף חלק חשוב בו. המועדונים, הליגה וגם השחקנים עצמם משקיעים מאמץ רב במערך יחסי ציבור שתפקידו להעביר רק את המסרים שהם מעוניינים להעביר לציבור, לכן היכולת של התקשורת, ולאחרונה גם של הקהל באופן בלתי אמצעי, לתאר מה שהם רואים, גם במילים קשות במידת הצורך, אינו בעייתי לכשעצמו.

בהתאם לכך, כתבת יום כיפור האופיינית לא תקרא להתנצלות כלפי האנשים שזכו לביקורת הרבה ביותר בשנה החולפת, אלא כלפי אלה שהשנה הוכיחו שביקורת העבר כלפיהם לא הייתה מוצדקת או שלא מעריכים אותם מספיק. אז זו רשימות הסליחות לשנה הנוכחית.

טוב, זה קל. כמות הפרשנים והאוהדים שהיו משוכנעים לחלוטין שלברון לא יוביל קבוצה לאליפות בחיים עשויה להיות הגדולה ביותר שראינו ביחס לסופרסטאר כלשהו. מול כל אלה, ההפתעה הייתה בקלות בה קינג ג'יימס הפך למנהיג היציב והיעיל שמופיע לכל משחק ומתעלה בחשובים ביותר שראינו השנה בפלייאוף וגם באולימפיאדה. כאילו תמיד היה כזה. כמעט כל מי ומה שקשור במיאמי היט ראוי לסליחה כלשהי השנה, אבל לברון שאב את הרוב המכריע של הביקורת ויקבל את הרוב המכריע של הקרדיט עכשיו.

האמונה הקולקטיבית, שקל לשכוח אותה עכשיו, שמשהו פגום באופי של לברון וימנע ממנו לקחת אליפות, היא רק שיא של תופעה כללית יותר. הרי זה, פחות או יותר, מה שרבים מאוד חשבו גם על הכוכבים של שלושת האלופות הקודמות - קווין גארנט, קובי בריאנט ודירק נוביצקי. ההוא בורח מאחריות, ההוא אגואיסט, ההוא לוזר - בסוף כולם התגברו על המכשולים בסיטואציה מנצחת. למרות שלל העדויות על כוכבים שמתבגרים ומתפתחים, אנו ממשיכים לשכנע את עצמנו שמה שהיה הוא שיהיה, ובשחזור מדויק. כי אם נתחיל להאמין בכך שאנשים משתנים, איך נוכל לתייג אותם?

מתי הייתה הפעם האחרונה שאלופה החליטה לוותר על השחקן השני בחשיבותו שלה בקיץ שאחרי האליפות? כלומר, לפני שדאלאס ויתרה על צ'נדלר משיקולי שכר עתידיים ושאיפה להחתים כוכב בקיץ? קשה להאמין שלשחקן עם שם גדול יותר זה היה קורה. דאלאס לא רק שחררה את הסנטר הנפלא והעוגן ההגנתי שלה באליפות, היא גם הצליחה לשכנע את עצמה שזה לא כל כך נורא ושסיכויי הריפיט שלה לא רעים.

פרט למארק קיובן והנהלת המאבס, לצ'נדלר מגיעה סליחה מכולנו על כך שלא התייחסנו לעזיבה שלו כסיפור גדול מדי. אולי זה החוזה הגדול שהוא קיבל, אולי התחושה הכללית שגם ככה דאלאס הייתה וואן היט וואנדר, אבל, שוב, נדמה לי שזה קרה בעיקר בגלל שצ'נדלר לא מספק מספרים של כוכב. אז אנצל את ההזדמנות כדי להזכיר שסנטר עם מיקום הגנתי מושלם, יכולת לשנות כמעט כל זריקה בצבע, הגנה אישית איכותית ושליטה בריבאונד חשוב לקבוצה אלופה הרבה יותר מעוד סקורר.

הזוכה בתואר השחקן הכי טוב שמעט מדי אנשים מכירים. באולימפיאדה קשה היה לפספס את העובדה שגם אחרי שנתיים מדהימות בכל קנה מידה, לאב הוא עדיין סוג של סוד שעוד לא התגלה לקהל הרחב. הצבעות ה-MVP הראו שגם הכבוד שהוא זוכה לו בקרב המומחים מוגבל הרבה יותר מהנדמה - הוא סיים שישי במרחק עצום מחמשת הראשונים. בזמן שכ-100 מהמצביעים נתנו ניקוד לקובי, כריס פול וטוני פרקר, רק כ-30 נתנו ניקוד ללאב.

אני מניח שזה קרה בגלל המאזן החלש של מינסוטה, אבל חשוב לזכור שבמשחקים בהם הוולבס שיחקו עם לאב וריקי רוביו היו להם 20 ניצחונות ו-17 הפסדים. איכשהו, שחקן שסיים את העונה הרביעית שלו בליגה עם 26 נקודות ו-13 ריבאונדים למשחק, וכשהקבוצה שלו הייתה בריאה היא הייתה מההפתעות הנעימות של העונה, מתחיל עוד עונה עם תחושה שיש לו עוד מה להוכיח כדי לקבל יחס של כוכב אמיתי.

הראיון עם פחית הדיאט פפסי, בו SVG סיפר לעיתונאים ההמומים שהוא יודע שדוויט הווארד ביקש מההנהלה לפטר אותו, הוא כנראה הרגע האהוב עליי בעונה החולפת. הראיון הזה הצליח לשנות במשהו את התדמית של ואן גנדי, תדמית שהידרדרה בשנים האחרונות עד למצב שרבים ראו בו אחראי מרכזי למצב שאורלנדו נקלעה אליו. ואן גנדי הוא, כנראה, בעיקר קורבן שנתקע בין הפטיש לסופרמן באחת הסאגות הארוכות והמשונות שה-NBA ידע. מצד אחד הנהלה שקשה לזכור מתי היה המהלך המוצלח האחרון שלה ולא מסוגלת לקבל החלטה לגבי דוויט, מצד שני כוכב שמשנה דעה כל יומיים, מזיק יותר מאשר מועיל ולא מצליח להתמודד עם הכוח העצום שהוא צבר.

יותר מאשר את השנתיים האחרונות, יהיה נכון לזכור את האיש והפחית בתור המאמן שמצא את הנוסחה המושלמת לבניית קבוצה סביב הווארד והוביל אותה לגמר, כשפרט לסופרמן החמישייה כוללת את רייפר אלסטון, קורטני לי, הידו טורקוגלו ורשאד לואיס. אני מאמין שאת ההתנצלות שלו ואן גנדי יקבל במהלך השנה בדרך שהוא הכי מעוניין בה - בכך שהוא יהיה הטלפון הראשון של כל ג'נרל מנג'ר שיפטר מאמן בחודשים הקרובים.

זה כבר עניין מקומי יותר מאשר כזה שמעניין את כלל ה-NBA, אבל זו גם צריכה להיות אחת מבקשות הסליחה המשמעותיות יותר. אחרי כל כך הרבה ביקורות, תלונות, טענות שהוא לא משתפר ולא עושה מספיק כדי להפוך לשחקן NBA משמעותי יותר (כולל מצד כותב שורות אלה) ועקיצות לגבי המסגרת בה עדיף שישחק, הגיע הקיץ עם הנבחרת והבהיר חד משמעית שכספי הוא הספורטאי הישראלי הבכיר בענפי הכדור כרגע.

יותר מהכל, כספי הוכיח שהוא אכן השתפר בשלוש השנים האלה - הוא כמעט לא מחטיא זריקות חופשיות, הוא למד לייצר לעצמו מצבי זריקה באפקטיביות, הוא לוקח יותר אחריות ומגלה יציבות מרשימה של הרמה הגבוהה. זה לא קרה רק מול נמושות כמו סלובקיה אלא גם ובעיקר מול נבחרות כמו מונטנגרו וסרביה. עומרי היה מהשחקנים הבולטים בכל טורניר המוקדמות האירופי שכלל רשימה מכובדת של שחקני NBA וכוכבי יורוליג. עם כל הכבוד לצמצום הפערים, מסתבר ששלוש שנים ברוטציה של קבוצות NBA חלשות עדיין מעידות על עליונות ביחס לאירופה ודורשות התקדמות עקבית רק כדי לשמור על הקיים.

לפורום NBA בוואלה!