הכי זול שמצאנו

את הרומן הקורע "אידיוט גמור" פתח הסופר הגרמני טומי יאוד בביקור באיקאה, קונצרן שאותו תיאר כמקום בילוי אקסקלוסיבי לזוגות. "בשום מקום אחר בעולם לא מוצג בפני הרווק הכישלון האישי שלו כמו באיקאה", כתב, "איקאה אינה חנות רהיטים, אלא מסלול למידה סקנדינבי מתוחכם לכישלון, שמוביל את האדם דרך הריק האישי שלו היישר אל אחת משלושים הקופות בצבע צהוב-כחול".

ביום חמישי היינו בחנות בראשון לציון ונזכרתי בתיאור של יאוד. אכן, עבור הרווקים מדובר בקורס היכרות לחיים בגיהנום, אבל מה עם אלה שמגיעים לשם בצוותא? הלא לפי המשוואה הזו, אם הרווק יוצא נפסד שניים אמורים להרוויח בגדול. לא?

ובכן, לא בהכרח. מאיקאה כמעט לעולם לא תצא מנצח, מקסימום תחלץ תיקו. תמיד תקבל את ההרגשה שיכולת למצוא משהו יותר טוב לו רק היו בך העוז לחפש והכסף להשקיע. מצד שני, הכל זמין, נגיש ובעיקר זול. אז אתה מתפשר, יודע שבסוף תצא עם הסחורה ביד ועוד הלילה כבר תהיה לך כורסא או שולחן טלוויזיה סולידי. לכן, כשגילינו שהכיסאות שרצינו אינם נמצאים במלאי ולא יהיו שם לפחות שלושה שבועות הרגשנו מובסים. זה היה שוס כפול: לא זו בלבד שהלכנו לאיקאה, גם חזרנו בידיים ריקות.

באותה שעה, קילומטרים ספורים משם, קיימה בית"ר ירושלים משחק ליגה. כמונו, גם היא יצאה בלי כלום.

כשחושבים על זה, בית"ר ירושלים היא היום האיקאה של ליגת העל - עם מעטה חיצוני של חברת ענק בעלת מוניטין, שבעיקר מכילה מרכיבים זולים עד סבירים, כאלה שלא מתחרים באיכות של הקבוצות הגדולות. צפייה בבית"ר מרתקת כמו סיור בין שולחנות מחשב למטבחים חדגוניים בצבע אפור דהוי. ההבדל הגדול הוא שאיקאה פה כדי להישאר עוד הרבה שנים. בית"ר? אף אחד כבר לא יודע.

כשאלי כהן הגיע לבית"ר במקום יובל נעים הוא קצר הישגים כבירים. זו הייתה פתאום קבוצה אחרת - שוקקת חיים, מצליחה, פורחת. כולם דיברו על השיטה של השריף, על המשמעת הנוקשה, על הניסיון. והכל נכון, כי לאלי כהן, שועל קרבות שמדבר בית"רית שוטפת, יש את כל אלה ויותר מזה. אבל מה אם זה היה הפוך? מה אם אלי כהן היה פותח את העונה בבית"ר ונעים מסיים אותה? האם התוצאות לא היו אותן תוצאות, האם בית"ר לא הייתה נשארת בליגה גם בסיטואציה הזו?

ההיסטוריה של העשור האחרון בבית"ר מלמדת שכן. העשור החולף מעיד על כך שבית"ר יכולה להצליח רק עם מאמן מחליף. אלי כהן החל את המעגל הזה והוא גם זה שסגר אותו, בינתיים, עם שני מסעות הישרדות. אפילו את עונת האליפות הראשונה לאחר תשע שנים בית"ר פתחה עם אוסוולדו ארדילס וסיימה עם יוסי מזרחי. עונת הדאבל של יצחק שום הייתה היוצאת מהכלל, אבל צריך לזכור שהדאבל הזה הושג עם שלד איכותי ויקר עד אימה שרץ שנתיים. בשנייה שגאידמק הוריד רגל מהגז, גם לשום לא נשאר סיכוי.

הסימנים לעזיבה אפשרית של אלי כהן לא מגיעים בשלב זה מבית"ר, הם באים דווקא ממנו. הייאוש ניכר בכל אמירה שלו, בין השורות או מעליהן. לא מפתיע. כשאתה פותח עונה אתה לא מגיע כמשנה מומנטום, אלא צריך ליצור אותו. קל יותר לסיים עונה עם רצף של ניצחונות מאשר לפתוח בסערה, פשוט יותר להסתדר עם ערן לוי כשהתחושה היא שאין מה להפסיד, אבל האידיליה המזויפת נעלמת כשמד הלחץ רק מתחיל לעלות. נראה שלכהן, כמו לכל בן אנוש שהיה מתמודד עם מצב דומה, קשה להפעיל את המנגנון הכבוי והשחוק הזה, שבכל פעם צריך עוד הצתה מייגעת. אפילו בית"ר של נעים נראתה טוב יותר בשלב הזה של העונה.

אז מה יקרה אם כהן יעזוב? בית"ר תנסה למצוא תחליף זמני ופשוט, כזה שישביע את רצון הלקוחות לפחות לכמה חודשים. כמו באיקאה.

הקסם הגדול בכדורגל הוא שלעתים קרובות צדים את עיניך המהלכים הקטנים, אלה שלרוב לא תראה בהילוכים חוזרים ובתקצירים. לאחד כזה היינו עדים במחצית הראשונה בקריית אליעזר, כשיואב זיו השתלט ברחבה על כדור שעבר את וינסנט אניימה, הסיט בשלווה לאיתן טיבי ושחרר את מכבי תל אביב ממצב מסוכן. האוהדים, שלא ממש מתים על זיו לאור התנהלותו הגמלונית ומרובת הטעויות על המגרש (כפי שקרה לא אחת מאוחר יותר גם במשחק הזה), העריכו את קור הרוח שלו במחיאות כפיים סוערות.

המקרה הזה הוא רק סממן קטן לפאסון שיש היום במכבי תל אביב. פאסון שנמצא שם בכל משחק מתוך השלושה שקיימה עד כה העונה. לא טריוויאלי כשמדובר במכבי תל אביב, ומעניין במיוחד כשמעיפים מבט על היריבה שאותה ניצחה. זו לא מכבי חיפה ולא הפועל תל אביב, זו "רק" הפועל חיפה, אבל התוצאות שהשיגה מכבי תל אביב מול האדומים של יואב כץ מאז שאלה שבו לליגת העל קבעו בשנים האחרונות לאן תלך העונה הצהובה. ב-2009/10 מכבי תל אביב הגיעה לחיפה במחזור הרביעי, ספגה הפסד משפיל 3:1 והחלום של אבי נמני על קבוצה צעירה ושאפתנית שתרוץ למעלה הסתיים. שנה אחר כך חילצה קבוצת המיליונים של מיטש גולדהאר 0:0 וחשפה בלוף של 120 מיליון שקל. אשתקד הפסיד מוטי איוניר 2:0 לטל בנין והחיפאים רק כדי להיפרד מהמשרה שלו ולשים חותם סופי על עוד כישלון.

את מסורת חוסר ההצלחה, בלשון המעטה, של מכבי תל אביב בקריית אליעזר זוכרים בעיקר בשל התבוסות למכבי חיפה, אבל הניצחון בשבת חשוב לא פחות מזה שהושג נגד הירוקים בבלומפילד במחזור הפתיחה. לא פשוט להיפטר מתוויות ולשבור את הקרח נגד קבוצות גדולות ועדיפות, לפעמים קשה יותר לעשות זאת דווקא מול יריבות שנחשבות לנחותות ודווקא במשחק לא טוב וביכולת לא נוצצת. סתם סמליות או ניצחון עם משמעות? בשבועות הקרובים נקבל, כנראה, את התשובה.

ניר קלינגר אחרי ה-3:1 של הפועל חיפה למכבי תל אביב: "לא הכל שחור. היו דברים טובים היום".

רוצה לומר: הבקענו ויש לנו כבר שער אחד אחרי שלושה משחקים. באין ציפור שיר, גם פנדל הוא זמיר.

אחמד סבע אחרי ה-0:1 של מכבי נתניה בקרית שמונה: "אני לא רוצה לדבר על הנבחרת, יש פה אנשים שישפטו ויחליטו אם אני מתאים".

רוצה לומר: כן, גם אני ראיתי שאיתי שכטר פותח בהרכב. גם את ההיגיון שלי זה מאוד העליב.

טוטו תמוז אחרי ה-0:2 של הפועל תל אביב על בני יהודה: "זה כיף שרוצים אותך בקבוצה כמו הפועל תל אביב".

רוצה לומר: רק שמעו שאני במו"מ מתקדם עם מכבי, ופתאום שער 5 סוגד לי. החיים יפים.

שלומי דורה אחרי ה-5:1 של בני סכנין בעכו: "תנו לנו כמה ימי חסד".

רוצה לומר: תנו לי כמה ימים להתארגן על קבוצה חדשה.

ראובן עטר לבוני גינצבורג מערוץ 1 אחרי ה-1:1 של מכבי חיפה בבאר שבע: "כשהפועל ומכבי תל אביב הביאו שלושה שחקנים בשבוע עשיתם מזה חגיגה. כשאנחנו הבאנו שלושה שחקנים בשבוע זה לחץ".

רוצה לומר: אחרי שני הפסדים ותיקו, הגיע הזמן להשתמש באמצעי של רגשי נחיתות. הנשק הזה תמיד עובד.

ליאור רפאלוב הצליח לקבל צהוב בחימום ולהיפצע חמש דקות לאחר שעלה כמחליף. רוצים להתערב שהוא הראשון בהיסטוריה שזה קרה לו במשחק אחד?

מכבי תל אביב לא פנתה עדיין לוואליד באדיר, יגאל אנטבי ושוערה לשעבר שביט אלימלך.

למכבי חיפה יש נקודה אחת מתשע אפשריות.

ולסיום, דברים יפים שמעבר לכדורגל: השלט עם איחולי ההחלמה של אוהדי בני יהודה לניצן שירזי.