כשאין השקעה בספורט, לא פלא שהענף הלאומי נכה

לא יודע אם זה עצוב, ציני או סתם מצחיק שביום בו ראש הממשלה מכריז לעיני המצלמות שהוא בכה בהשמעת ההמנון במשחקים הפראלימפיים, הספורט הלאומי שלנו מת. יסלח לי נועם גרשוני, שהפך ובצדק להיות גיבור לאומי, אבל רק במדינה נכה, הגאווה הלאומית שלנו יהיה ספורטאי נכה. הרגע הכי מרגש במשחק אמש ללא ספק היה זה בו נשמעו תשואות הקהל לגרשוני, שהראה לכולנו מהו ווינר אמיתי, כזה שהיינו רוצים שישחק מול רוסיה, כזה שנבוך מהמעמד למרות הישגו הנדיר וכזה שלא מעניין אותו כסף, אלא נמצא שם בשביל אהבה לספורט וגאה לייצג את המדינה.

אפשר להגיד הכול על הנבחרת שלנו - על הבחירות של אלי גוטמן בהרכב, על היכולת האומללה בהגנה, על זה שאנחנו אלופים בדיבורים, אך דבר אחד הכי חשוב היה חסר אתמול על המגרש וזה להרגיש את אותה אהבה שיש לשחקנים לספורט שהם עוסקים ואת הגאווה להיות בנבחרת ישראל.

בעידן שבו הכדורגל זנח את הסמלים לטובת מקצוענות, אנחנו עדיין רוצים להאמין שהשחקנים שבאים לשחק בנבחרת עושים את זה מתוך איזו שהיא אידיאולוגיה מסוימת, אבל השחקנים שלנו מוכיחים שאין להם שום כבוד לחולצה שאותה הם לובשים, ושלא ממש אכפת להם שכל המדינה מסתכלת עליהם ורוצה להתגאות בהם. אם לא מהכדורגל לפחות מרוח הלחימה. ככה זה במדינה של עסקנים. אם ראש הממשלה מרשה לעצמו לבכות כשהוא רואה ישראלי לוקח מדליית זהב, אבל שוכח שרק לפני כמה ימים התלוננו ספורטאים אולימפיים לשעבר שאין להם מה לאכול ובכלל שכשלנו באולימפיאדה, אז אין פלא בכלל שאנחנו שוב נבכה על היכולת הגרועה שלנו בכדורגל. כי הזיכרון שלנו הוא כל כך קצר, שאנחנו שוכחים שהמדינה שלנו היא הכי רחוקה מלהיות מדינת ספורט ובכדי להגיע להישגים בו, צריכים השקעה כספית בבניית בסיס ולא לתפוס טרמפ על הישג חד פעמי של אדם יוצא דופן.

התוצאות של אותם דברים היו אתמול על הדשא. כשאין השקעה בספורט, לא פלא שהשחקנים קודם כל דואגים מה יכתבו עליהם וחלקם אפילו לעתידם הכלכלי ושוכחים עד כמה גאווה יש בלייצג את המולדת. זה לא שגוטמן פטור מביקורת על ניהול המשחק אמש, אבל לפחות הוא נעמד מול המצלמה והודה בטעויותיו. הבעיה שאי אפשר בכל הפסד לרוץ ולטעון שאין השקעה ואין תכנית לטווח ארוך. במקום לדבר צריך להתחיל לעשות. בדיוק פה חוזרת הבעיה שבמדינה בה התרבות, החינוך והספורט נשכחו מזמן, עדיין רוצים להאמין שאפשר לבנות מגדל חזק בלי יסודות חזקים. שאפשר להביא קוסם שיתקן שנים של הזנחה בקמפיין אחד.

בגלל זה, מה שנותר לנו זה להתגאות בספורט הנכים שלו, כי שם אין צורך בהשקעה בבסיס ואין איש מקצוע שאמור לאתר כישרונות צעירים ולפתח אותם. אלא רק אנשים בעל אופי נדיר. הפרצוף של הנבחרת שלנו הוא פרצופה של מדינה חסרת השקעה בחינוך ובספורט, שבכל פעם שיש מעשי אלימות של בני נוער דואגת להאשים את אותם נערים ולא מאשימה את עצמה בהזנחת החינוך. כך גם הנבחרת - כשאין השקעה בתשתית ובנוער לא יהיו תוצאות ולא יעזור על איזה קורבן הפעם יפילו את התיק.

נקודה למחשבה: רק לפני כמה חודשים ראינו בכדורגל שלנו איך קבוצה קטנה כמו קרית שמונה, דלת אמצעים יחסית, לוקחת אליפות ומשאירה את הקבוצות העשירות עם פה פעור. מי שאימן את הקבוצה באותם הימים, רן בן שמעון, טען כי כשבנה את הקבוצה קודם כל עמד על טיב האנשים והאופי שלהם, אז אולי גוטמן צריך לאמץ קצת מהמנטרה הזו? כי אופי בטוח אין לנבחרת הזו.

נבחרת ישראל בוואלה! ספורט