ב-1938 החליטה חברת סיגריות ארגנטינאית לפצוח בקמפיין פרסומי נרחב כדי לחנוך את המותג החדש שלה Cigarillos 43. כחלק מהקמפיין, הודיעו ראשי החברה שהם יעניקו מענק כספי של 2,000 פסוס לכדורגלן שיצליח לכבוש 43 שערי ליגה באותה עונה.
חלוץ אינדפנדיינטה, ארסניו אריקו, לא נבהל מהמספר הגבוה והתחיל להפציץ, תוך שהוא מוביל את השדים האדומים מאבז'נדה לאליפות ראשונה אחרי 12 שנה. שלושה מחזורים לסיום העונה, חגג אריקו את השער מספר 43, אבל זמן קצר לאחר מכן בישרו לו אנשי חברת הסיגריות שייתכן שהוא לא הבין נכון, אבל כדי לזכות בפרס, עליו לסיים את העונה עם 43 שערים, לא פחות וגם לא יותר.
על פי הסיפורים בדרום אמריקה, בשני המחזורים שנותרו עד סיום העונה, החלוץ החסון הגיע לכמה הזדמנויות טובות למדי, אבל החמיץ באורח פלא או שהעדיף למסור את הכדור לחבריו.
כשהם מספרים את הסיפור הזה, הארגנטינאים לא כועסים על אריקו שהעדיף לא לכבוש בכוונה תחילה, אלא מתייחסים אליו כאל אגדה פולקלוריסטית. אחרי הכל, לא קל לכעוס על מי שנחשב לאחד מגדולי החלוצים בתולדות הליגה המקומית ולגדול שחקני פרגוואי בכל הזמנים. המשחק הקרוב בין ארגטינה לפרגוואי, שתי המדינות שהיו שני בתיו של ארסניו אריקו, הוא הזדמנות טובה להכיר אותו.
ב-1932 פרצה מלחמת הצ'אקו העקובה מדם בין בוליביה לפרגוואי. ארסניו אריקו בן ה-17, שהחל את הקריירה בנסיונאל הפרגוואית שנתיים לפני כן, היה צעיר מדי מכדי להישלח לחזית והוא גויס לנבחרת כדורגלנים מקומית שיצאה למסע משחקים שמטרתו גיוס כספים לטובת צבא פרגוואי.
בבוא הזמן הקבוצה יצאה לשחק בארגנטינה והנער צד את עיניהם של בכירים באינדפנדיינטה וריבר פלייט, שהחלו לנהל מאבק על רכישתו. בסיום, 12 אלף פסוס שעשו דרכם לנסיונאל, דאגו שהכישרון הצעיר ינחת אצל הראשונה. כשבפרגוואי רצו להחזיר אותו הביתה, לשורות הצבא, ראשי הקבוצה הארגנטינאית הפעילו אל מלוא כובד משקלם ולבסוף הצליחו לקבל עבור החלוץ אישור מיוחד להמשיך לשחק.
הוא קיבל את החולצה עם הספרה 9 - חלוץ מטרה קלאסי ואחרי שהתגבר על פציעה, החל להפציץ. בארגנטינה טוענים עד היום שהוא המציא את "בעיטת העקרב" שנים ארוכות לפני השוער הקולומביאני רנה היגיטה, ובאתר הרשמי של אינדפנדיינטה נכתב עליו: "הסגנון שלו היה ייחודי. הוא תמיד קפץ גבוה יותר משחקני ההגנה ואף אחד לא היה יכול להקדים אותו בכדורי גובה".
ב-1937 הבקיע 47 שערים ב-34 משחקים ובעונה הבאה מצא את הרשת 43 פעמים ב-30 הופעות, וקיבל את אותו מענק כספי מחברת הסיגריות. הוא זכה עם אינדפנדיינטה באליפויות ב-1938 וב-1939 ובסך הכל כבש 293 שערים ב-332 משחקים. עד היום אריקו הוא הכובש המצטיין בכל הזמנים בליגה הארגנטינאית ומחזיק בשיא שספק אם אי יישבר. החלוץ האגדי של ריבר פלייט, אנחל לברונה, כבש בעצמו 293 שערים, אבל הוא עשה את זה ב-515 משחקים.
על אף שהיה שחקן זר, החלוץ הפרגוואי רכש לעצמו הערצה עצומה בארגנטינה. הוא קיבל שמות חיבה רבים שתיארו את היכולות שלו, אבל בעיקר כונה "הפרגוואי המוזהב", או saltarin rojo - "הקופץ האדום" - על שום היכולת האווירית שלו וצבע החולצה של אינדפנדיינטה.
הקריאה "Paraguayo, paraguayo" ("פרגוואי, פרגוואי") הפכה לחלק בלתי נפרד מפולקלור היציעים באצטדיון של אינדפנדיינטה. האוהדים התרגשו ממנו, העיתונאים היללו אותו, המשורר קסטיז'ו קאטולו כתב עליו שיר. כשהציעו לו בונוס כספי גדול כדי ללבוש את מדי נבחרת ארגנטינה בשנות ה-30 המאוחרות, הוא סירב והסביר שהוא פרגוואי. כך קנה לעצמו אוהדים רבים בשתי המדינות, כשגם הארגנטינאים יודעים להעריך את הפטריוטיות שלו.
אחד ממעריציו הגדולים היה אלפרדו די סטפנו, הצעיר ממנו ב-11 שנה. למרות שכשהיה נער, החלוץ האגדי היה אוהד של ריבר פלייט, הוא היה מגיע דווקא לאימונים ומשחקים של אינדפנדיינטה רק כדי לחזות במושא ההערצה שלו ומנסה לחקות את התנועות שלו. על פי אחד מהסיפורים של די סטפנו עצמו, כשהוא הגיע לצפות במונדיאל 1966 הוא פגש מכר משותף שלו ושל אריקו וביקש ממנו להעביר לפרגוואי פתק עליו כתב: "אני בסך הכל חיקוי קטן שלך".
כשב-1941 מו"מ על גובה המשכורת שלו עלה על שרטון, אריקו עזב הכל, חזר לפרגוואי, והצטרף לנבחרת שהייתה עסוקה בהכנות לצמד משחקי גביע ידידותי נגד ארגנטינה. ראשי אינדפנדיינטה כל כך כעסו, עד שהם פנו לראשי ההתאחדות לכדורגל המקומית והפעילו עליהם לחץ כבד לא לאפשר לו לשחק. אלו ביטלו את צמד המשחקים ואריקו איבד את ההזדמנות לייצג את האלבירוחה בפעם הראשונה בחייו.
על אף שמעולם לא לבש את מדי נבחרת פרגוואי, למרות שהעביר את מרבית קריירת המשחק שלו בארגנטינה, למרות שחי בה שנים ארוכות אחרי שסיים קריירת אימון נשכחת ב-1957, במולדתו התגאו במלך השערים של הליגה הארגנטינאית בכל בזמנים, מתגאים בו עד היום. לכן, אחרי שב-1977 אריקו מת ונקבר בבונוס איירס בתום הלוויה שמומנה על ידי אינדפנדיינטה, בפרגוואי הרגישו שמשהו חסר.
עיתון מקומי ואגודה שהוקמה במיוחד לצורך הזה, פתחו בקמפיין נרחב להשבתו של הבן לפרגוואי בשנות ה-90, וב-2010, אחרי שנים ארוכות של מאבק ובעזרת התערבות של הנשיא, עצמותיו של אריקו הושבו למולדתו בארון שכוסה בדגלי ארגנטינה ופרגוואי. אלפים באו לחלוק לו כבוד אחרון יותר מ-32 שנה אחרי שמת והפוליטיקאי חואן סשמלקו אמר: "אלו שלא זכו לראות אותו משחק, יזכו לראות עכשיו את ההערכה וההערצה שחשים בפרגוואי כלפיו".
היום ארונו מוצב במוזיאון לכדורגל של פרגוואי שממוקם באצטדיון הלאומי, האצטדיון של נסיונאל באסונסיון קרוי על שמו, כמו גם יציע גדול באסטדיו ליברטדורס דה אמריקה של אינדפנדיינטה. יותר מ-70 שנה אחרי שקרע רשתות והילך אימים על הגנות היריב, פרגוואי וארגנטינה עדיין זוכרות את ארסניו אריקו.
