עדיין מפחדים ללחוץ על הדוושה

עד אתמול, המחצית הטובה ביותר של ריאל מדריד בקלאסיקו בעידן ז'וזה מוריניו לא הייתה בגמר הגביע ב-2011, וגם לא ב-1:2 המצוין בקאמפ נואו בשלהי העונה שעברה שהבטיח אליפות, אלא דווקא בגומלין רבע גמר הגביע בינואר האחרון. אז הגיעו הבלאנקוס לברצלונה אחרי משחק ראשון רע במיוחד, בו יצאו בזול עם הפסד ביתי 2:1, ונתנו הצגה מסחררת. המחצית הזו הסתיימה בחוסר צדק משווע דווקא ביתרון 0:2 לבארסה, משערים של פדרו ודני אלבס ממש לפני השריקה להפסקה, אבל זה לא שינה את התמונה. משום מה, ריאל מתעקשת ללחוץ על הדוושה מול היריבה הגדולה ביותר שלה רק כאשר היא נדחקת לפינה.

אמש, לכאורה בתחילת משבר, עם נקודת ליגה בודדת משני משחקים והפסד 3:2 בקאמפ נואו ביום חמישי שעבר, שהיה צריך להיות גבוה הרבה יותר, הלך מוריניו על כל הקופה, וזה בהחלט השתלם. הלחץ המתמיד על מובילי הכדור של בארסה מנע מהם לשלוט בקצב המשחק, והיציאה המהירה להתקפות הציבה את העורף של טיטו וילאנובה בפני בעיות איתן לא הצליח להתמודד. זו היתה מחצית מסחררת, עוצרת נשימה, בה ראינו את ריאל במלוא הדרה.

אפשר לספק לא מעט תירוצים ליכולת העלובה של בארסה בחלק האחורי, אבל האחראית הראשית לשואו החד צדדי לחלוטין היתה הקבוצה של מוריניו. ההתנפלות החצופה על כל כדור והשאיפה להביא אותו מהר ככל הניתן לרחבת היריבה מאפיינת את ריאל במשחקים רבים מול יריבות נחותות. היא עובדת, ולא בפעם הראשונה, גם נגד בארסה. מדוע מתעקש האחד והיחיד לשמור את הנשק רק למצבים של אין ברירה? מדוע לא יישם את השיטה גם בשבוע שעבר? את התשובה לכך אולי לא נקבל לעולם.

כריסטיאנו רונאלדו היה חלש להחריד בשלושה המשחקים הראשונים של העונה, אבל המבצע האמנותי שלו בדקה ה-19, עם עקב מרהיב שגרם לג'רארד פיקה להיראות מגוחך, אמור להחזיר לעניינים את הפורטוגלי, שכבש בכל חמשת הקלסיקואים ב-2012, וזה רקורד מדהים בכל קנה מידה. כאשר ויקטור ואלדס כשל בעצירת הכדור הנוח יחסית ששלח רונאלדו לרשת, המטרה של הלבנים היתה ברורה. היא היתה ברורה עוד יותר אחרי ההרחקה של אדריאנו שמנע מרונאלדו צמד בדקה ה-28.

לראשונה מאז מינוי פפ גווארדיולה, הובילה ריאל בהפרש שני שערים בקלאסיקו. היא היתה אמורה ללכת בעקבות מאניטה משלה. אמנם זה רק הסופר קופה, ומוריניו דאג לזלזל בגלוי בחשיבות התואר, אבל לחמישייה לרשת הבלאוגרנה היתה יכולה להיות משמעות כבירה. באמצע שנות התשעים לקח לריאל שנה פחות יום כדי לנקום על 0:5 בקאמפ נואו ושלושער של רומאריו עם 0:5 משלה בברנבאו ושלושער של איבן סמוראנו. הפעם עברו כבר כמעט שנתיים מאז החמישיה ההיסטורית של הטיקי טאקה, והנקמה האמיתית עוד לא הגיעה. אתמול היתה לרונאלדו וחבריו הזדמנות פז לעשות זאת, ולהשיג יתרון מוראלי קריטי לקראת המשך העונה.

ריאל פיספסה את הצ'אנס שלה. לשוער ברצלונה יש חלק עצום בכך, והוא החזיר עם ריבית את החוב על השער הביזארי של אנחל די מריה בשבוע שעבר, אבל זה לא העיקר. הבלאנקוס ויתרו בחלק ניכר מהמחצית השניה על השליטה ועל הלחץ מול עשרה שחקנים, ואיפשרו לברצלונה לחזור למשחק. ג'ורדי אלבה כמעט שיחזר את השער מגמר היורו, ובתוספת הזמן היה מרטין מונטויה קרוב מאוד לגנוב את הגביע. לו היו הכדורים נופלים לרגליים של שחקנים מיומנים יותר, סביר שהתוצאה היתה אחרת. אחרי המחצית הראשונה הפנטסטית, ריאל פשוט לא יכולה היתה להרשות לעצמה להגיע למצב מסוג זה. הנצחון מוצדק, והגביע כבר הלך לארון, אבל אפשר וצריך היה להשיג הרבה מעבר לכך.

אבל רגע... למה מונטויה בכלל היה על המגרש? ייתכן וראינו אתמול סימנים ברורים לכך שמאמנה החדש של בארסה מתכוון לקבור את השיטה המרתקת עם שלושה שחקני הגנה. כאשר הוכרז וילאנובה כיורשו של גווארדיולה, נפוצו בתקשורת הקטלונית כתבות מעמיקות שהסבירו את תרומתו הטקטית של טיטו בארבע השנים האחרונות. בין היתר, נטען כי הוא זה שעמד מאחורי המעבר לשלישיה אחורית שהצליחה לא פעם בעונה שעברה, במיוחד במשחק הראשון ברבע גמר הגביע בברנבאו. אתמול, כאשר דני אלבס נפצע בחימום, היתה לוילאנובה אפשרות ליישם את השיטה, אבל הוא בחר לזרוק להרכב את ג'ורדי אלבה ולהעביר את אדריאנו ימינה. כאשר הברזילאי הורחק, נותרו שלושה שחקני הגנה על הדשא, אלא שגם הפעם בחר טיטו לחזור לרביעיה והוריד לצורך כך לספסל את אלכסיס סאנצ'ס, על אף שהיה בפיגור 2:0. זה עבד לא רע. מונטויה השתלב במערך, צבר נסיון חיובי, ולבסוף כמעט הישווה, אך זו לא הנקודה החשובה. ייתכן מאוד ששיטת 3-4-3 יצאה לחופשה מכדורגל יחד עם פפ.

הקריסה של בארסה במחצית הראשונה אמש נובעת לא רק מהטעויות של צמד הבלמים שהובילו ישירות לשערים, אלא גם מהחולשה במרכז המגרש. סרג'יו בוסקטס הפגין יכולת ירודה, כהמשך ישיר לכושרו הבעייתי מול אוסאסונה ביום ראשון. מוריניו אמר על ההפסד של ריאל בחטאפה: "לא הגיע להם לנצח, אבל לנו הגיע להפסיד". טיטו לא אמר דבר, אבל גם לברצלונה הגיע להפסיד במחזור הליגה האחרון. התוצאות של ריאל חייבו באופן טבעי דיונים אודות משבר אפשרי, אך גם שני המשחקים האחרונים של בארסה מגלים כי ניכרת עייפות החומר. גווארדיולה בנה את בוסקטס ככוכב על, ואפילו הצהיר לא מכבר: "הייתי רוצה להיות כמוהו כשחקן". בתחילת עידן וילאנובה הקשר עובר תקופה לא פשוטה, ומעניין יהיה לראות כיצד ינהג בו המאמן החדש. האם ייתן גיבוי מלא לאחד השחקנים החשובים במערך של בארסה בשנים האחרונות, או יאפשר לאלכס סונג, שערך אמש הופעת בכורה, להיכנס לרוטציה באופן משמעותי?

אל מול הבעיות של בוסקטס, בלט אפילו יותר המשחק המשובח של סמי חדירה. השחקן הטוב ביותר של גרמניה ביורו 2012 (אולי בצוותא עם מאטס הומלס) חייב לקבל קרדיט גדול הרבה יותר בספרד ובאירופה כולה. בשנתיים הראשונות בברנבאו הוא נתפס בעיקר כקשר הגנתי, מעין לסאנה דיארה משופר, אך חדירה תורם הרבה מעבר לכך. בתקופתו בשטוטגרט הוא תופקד במגוון תפקידים בקישור, באגפים וכפליימייקר, ותמיד סיפק את הסחורה. היכולת הטכנית שלו משובחת, ולראייה הפריצה הסוחפת במחצית השניה אתמול שלא היתה מביישת את מסי. ראיית המשחק שלו פנטסטית, ולצד מורה כמו צ'אבי אלונסו גם המסירות הארוכות משתפרות באופן מתמיד – לא כל אחד מסוגל לשלוח כדור כה מדויק לרונאלדו בדרך לשער השני של ריאל.

כעת כדאי למוריניו לדאוג שהגעתו של לוקה מודריץ' לא תפגע במעמדו של חדירה. הקרואטי מסוגל למלא הן את התפקיד שלו, והן את המשבצת של מסוט אוזיל, במקומו נכנס אתמול לדקות האחרונות. רכישתו חשובה לעומק הסגל של ריאל, והרוטציה תהיה יעילה וטובה יותר, אבל אם חדירה יהפוך לשחקן ספסל באופן קבוע בעקבות כך, זו תהיה טעות קשה ביותר.

ריאל ניצחה 1:2 בגומלין וזכתה בסופרקופה

צ'אבי בסיום: "מסירים את הכובע וממשיכים הלאה"