דאבור ודהן הם רק דוגמה

בימים אלו נהוג להזכיר מה מכבי תל אביב עשתה גם בקיץ הקודם. כיצד פתחה בסערה את העונה וסיימה אותה עם סופת הוריקן במועדון. מדובר, כמובן, בזיכרון חשוב למועדון שכבר פיטר שני מאמנים בשתי העונות האחרונות בגלל לחץ של חודש רע, ולא ידע להגיב נכון כבר במשבר הראשון של העונה. אלא שלעתים מדובר גם בעוול. מכבי תל אביב הרי עשתה כמה דברים יפים וחכמים בעונה שעברה: היא קידמה את שחקני הבית המוכשרים שלה ונתנה להם את הבמה לפרוח. אם זה בתחילת העונה, יחד עם מוטי איוניר, שהקצין את הגישה הזו. ואם זה עם ניר לוין, שכמו בתחילת שנות ה-2000, ניצל את הגארבג' טיים של אחרי החלפת מאמן כדי לבנות לחלק מהילדים האלה עוד ביטחון ולתת להם את מנת דקות המשחק הנדרשת בדיוק.

לכן, זה יפה לראות את מכבי תל אביב מקבלת גם פרס מסוים על חלק מהדברים הטובים שהיא עשתה בעונה שעברה, פרס שראוי לתת לאיש אחד קודם כל – מיטש גולדהאר. אין ספק שבלי לחץ, הבוס של מכבי תל אביב מתפקד נהדר. איך אתה מבין שיש חשיבה מאחורי כל העסק? כי אתה רואה שחלק מאותם שחקנים שגדלו בעונה שעברה ועברו את טבילת האש הדי שורפת, נשארו לעונה שנייה אחרי שצברו חלק מהניסיון: עומר ורד, דור מיכה, מואנס דאבור, רפי דהן. אחרים לא הושארו בכוח ונשלחו לשנת התחשלות במקום שייתן להם לשחק. יש שיגידו שזה כורח המציאות, כי גולדהאר לא רוצה להוציא כסף על שחקני רכש ותיקים יותר, אבל במקומות בהם מכבי תל אביב כן הייתה זקוקה לדמות אחרת במקום שחקן הבית, היא דווקא פתחה את הכיס. חיימוב הבינוני, לדוגמה, צהוב ככל שיהיה מבטן ולידה, עזב, והובא תחתיו שוער של אליפות.

מואנס דאבור ורפי דהן, מגיבורי הניצחון על מכבי חיפה, הם דוגמה קטנה למועדון שבאמת חושב נכון, לפחות בימי החופש היותר נעימים. דאבור, למשל, לא הפיל את אוהדי מכבי תל אביב כאשר הם צפו בו משחק לראשונה. אין לו חן יוצא דופן כשחקן. הוא לא מכדרר דגול, הוא לא סקורר מרהיב. מדובר בטיפוס קצת גמלוני, שנראה כמו שחקן נוער שלא עבד מספיק בחדר כושר ולא ניחן בטכניקה עם אופק לעתיד. אבל דאבור, כמו דהן, מביא מספרים. הוא נשאר כי במכבי תל אביב בוחנים את הדברים בצורה קרה ועניינית. דהן, למשל, הוא שחקן פר אקסלנס של מסע הרכש של איוניר את כרמלי, ממנו מנסים במועדון להתנער. אבל כמו במקרה של אלברמן או יצחקי, במכבי תל אביב של גולדהאר לא בוחנים את הדברים לפי מי הביא את השחקן ולאיזו אג'נדה בביצה הישראלית הוא שייך. בוחנים את הדברים לפי טובת מכבי תל אביב. שחקנים שראויים להמשיך לגדול עם המועדון נשארים לעונה שנייה, ואחרים לא.

האם זה יספיק לעונה טובה יותר? עכשיו זה הזמן לדבר על מה שקרה למכבי תל אביב בקיץ הקודם וכיצד שמטה את כל ההחלטות הנכונות שקיבלה אז, ברגע אחד של לחץ ופאניקה.

אחת הבשורות החשובות שהצלחה של ג'ורדי קרויף במכבי תל אביב יכולה להניב לכדורגל הישראלי, היא הנחלתו של רעיון המנהל המקצועי. בסופו של דבר, זה רעיון שיכול גם לחסוך הרבה מאוד כסף לקבוצות שחוששות להוציא אותו על מנהל מקצועי. רוב הקבוצות בארץ חושבות שמאמן זה מספיק. חלקן נותנות למאמן לעבוד, חלקן קובעות לו הכל, כשהלך הרוח המסורתי בענף כולו, הלך רוח של ערסים יש לומר, הוא שלמאמנים אסור להתערב. בוסים שמתערבים למאמנים זה רע. מאמנים שנותנים לבוסים להתערב הם פראיירים. והנה, בא לכאן מאמן מברצלונה, ולא מרשה לעצמו אפילו לפצות פה בכל הנוגע לרכש. תפנו לג'ורדי, הוא אומר ולא מרגיש שום בושה.

אין ספק שבלם כזה במערכת היה יכול לעזור להפועל באר שבע לבנות קבוצה טובה יותר בכסף הרב שהיא שפכה הקיץ. מה שחשנו בקיץ בלט היטב כבר במשחק הראשון של הקבוצה העונה מול סכנין (0:0): אלישע לוי הביא יותר מדי שחקנים, קנה מכל הבא ליד, אבל לא הביא משהו יוצא דופן. ייתכן, אגב, שבטווח הזמן הרחוק יותר תצא לו מכל זה קבוצה נחמדה. במשוואה הזו שבין הלחץ בבאר שבע לתוצאות מיידיות לבין הסבלנות של אלישע לוי, שיודע בסופו של דבר לבנות היררכיה והרכב ברורים גם כשיש יותר מדי שחקנים, בקו התפר הזה שיכול להפוך לתהום, תוכרע העונה של הפועל באר שבע. אבל כבר עכשיו לומר – בכסף הזה אפשר היה לעשות יותר. לקנות פחות ולהשיג יותר. או לחלופין – פחות שחקנים בינוניים ויותר שחקנים מעל הממוצע, שבאמת יכולים לשנות קבוצות.

פיגורה כזו כמו מנהל מקצועי היתה חוסכת לאלונה ברקת המון התקפי לב ולא מעט כסף לאורך השנים. הקיץ היא ודאי אמרה לעצמה שבמקרה של אלישע לוי, המדיניות שמאפשרת למאמנים לעשות מה שהם רוצים עשויה להצליח, כי בכל זאת מדובר במאמן משובח. אלא שגם מאמן משובח צריך לפעמים מסגרת שתלטש אותו ותעזור לו, מישהו שיעיז לפצות פה ולשאול: אתה בטוח שאתה רוצה להוציא כסף על שחקנים משומשים כמו קלמי סבן?

את היכולת הפושרת והחורים בהגנה של קרית שמונה במשחק מול בית"ר ירושלים יש לייחס כמובן לעייפות מאירופה, כמו גם לנפילת המתח עם החזרה לארץ וחסרונם של שחקנים כמו איתן טיבי ובריאן חרסיסיץ', כל אחד מסיבותיו הוא. אלו נסיבות שאסור להקל בהן ראש, והן בוודאי הגורם הישיר לבקיעים שצצו בחומה האיתנה שקרית שמונה היתה בשנים האחרונות.

אבל מעל כל אלו, מרחפת גישה חדשה. גישה שעירוני קרית שמונה תצטרך לחשוב עליה היטב לאורך העונה הזו. גישה שרוצה לשחק כדורגל התקפי, כזה שנועד להתקרב יותר אל טעמו של דעת הקהל. לא אחת, דברים ברוח זו נאמרו מפי ראשי הקבוצה, וזה ניכר הלכה למעשה בסגנון, במערך, ברכש ומה לא בעצם. אולי זה מגיע מתוך רצון לסגור חשבון עם רן בן שמעון, אולי כדי להראות לו שהקבוצה יותר גדולה ממנו. אבל בכל מקרה, הסיבה המרכזית לכך היא ניסיון לעשות את הדברים אחרת.

נותר לנו רק לאחל לקרית שמונה בהצלחה בניסיונה הנאיבי משהו. להתנגד לכדורגל התקפי ושמח זה תמיד נחשב לסוג של פשע. אבל בכל מקרה, גם אם תעלה לליגת האלופות, לא בטוח שבטווח הרחוק יהיה זה דבר נכון עבור קבוצה לשכוח שהלחם החמאה שלה זו ההגנה, זו הצניעות, זה לבוא בקטן. הגישה הזו, בכל המובנים הפילוסופיים שלה, מתחילה במשחק ההגנה. גישה שמבהירה היטב מי אתה באמת וכמה אתה מודע לזה.

ההגנה, כגישה, כבסיס מחשבה, היא שהביאה לקרית שמונה את ההצלחה הגדולה, ולמועדון אנדרדוגי מטבעו את סגנון החיים המתבקש בכל הקשור לכדורגל הנכון. קרית שמונה לא יכולה להיות מכבי נתניה, אם זו הכוונה שלה – קבוצה שאחרי האליפות הראשונה והמפתיעה שלה כיוונה יותר ויותר לסגנון נועז ושובה עין. היא גם לא בית"ר ירושלים או מכבי חיפה. אין לה עדיין את המשאבים האנושיים, החברתיים, הגיאוגרפיים, כדי להיות קבוצה שיכולה להצליח לאורך הזמן וגם לשחק פתוח. הלוואי שכן, אבל מהר מאוד שחקנים שוכחים לשמור וכבר לא מעריכים את חילוץ הכדור בהגנה.

על השאלה הזו, על הניסיון הנועז של איזי שרצקי, לנפץ גם את המוסכמה הזו, תקום ותיפול העונה הזו של קרית שמונה בליגה, ואולי גם תיקבע את דרכה לקראת השנים הבאות.

מכבי חיפה לא צריכה להילחץ מהיכולת של דינו אנדולבו מול מכבי תל אביב. כמו במקרה של שמואל שיימן, שזקוק לעוד זמן, שיפוט מהיר ופאניקה מיותרת רק עלולים להזיז. כשיש לך שחקן כמו חן עזרא, אתה יכול להיות יותר רגוע, למרות הפסד כואב למכבי תל אביב. עזרא הוא לא רק שחקן מחונן בפני עצמו, הוא עושה את האחרים לידו טובים יותר. הוא פותח להם שטחים, מושך אליו אש ומוריד מהם אחריות, וכבר עכשיו נראה כמו פתרון לשתי החידות המרכזיות של מכבי חיפה בעידן החדש: אייל גולסה ועידן ורד. איתו, מלאכת הברקה וההובלה הופכת פחות מעיקה עבורם. הפוקוס עובר אליו, והם יכולים לעשות את הדברים שהם באמת טובים בהם במיומנות רבה יותר בשקט הנדרש.

אנדלובו זה סיפור אחר. גם במקרה שלו, מדובר בשחקן מצוין, שחקן שמוסיף המון גיוון לחלק הקדמי של מכבי חיפה. אבל כפי שראינו מול מכבי תל אביב, יהיה לו קשה להצליח, כמו גם לחן עזרא, ללא חלוץ שמספק יותר מ-15 שערים בעונה. במלים אחרות – גם עם עזרא וגם עם אנדלובו, עטר לא יוכל להתחמק מחידת עמאשה. במוקדם או במאוחר, הוא יצטרך להחזיר את הסקורר הכי טוב שלו לכושר הבקעה. אנדלובו יהיה הרבה יותר טוב כחלוץ שני לצדו. את צמד השערים שלו בגביע הטוטו הוא כבש כאשר הכל הלך בקלות ומכבי חיפה ניפקה שישייה לרשת של סכנין. עם סקורר מחונן כמו עמאשה בכושר הבקעה טוב, הדברים יוכלו להיראות ככה במשך כל העונה, ולא כמו מול מכבי תל אביב.