תוך חמש שנים בלבד, הפך ה-NFC דרום מבית נמושות עלובות, שלפעמים מצליחות לגרד סיבוב או שניים בפלייאוף, לבית הכי מסוכן ומעניין בפוטבול. ניו אורלינס וההתקפה הבלתי ניתנת לעצירה שלה, אטלנטה בעידן מאט ריאן ומייק סמית' וקרולינה של קאם ניוטון. לפני שנתיים, גם טמפה ביי נראתה כמו הדבר הגדול הבא, אבל העונה שעברה היתה קטסטרופה והבאקס החליפו את כל הקבוצה. יהיה מעניין לראות את הסיינטס בעונה שאחרי פרשת "צייד הראשים", את הפאלקונס מנסים לנצח משחק פלייאוף ואת הפנת'רס, אולי הקבוצה הכי מגניבה, מרתקת ובלתי צפויה בליגה.
אטלנטה פאלקונס
מאזן בעונה שעברה: 6:10, הפסד בסיבוב הראשון בפלייאוף לג'איינטס
מאמן: מייק סמית' (עונה רביעית , מאזן 21:43, שלוש הופעות בפלייאוף)
הגעות בולטות: אסאנטה סמואל (מגן פינה, פילדלפיה), כריס הופ (סייפטי, טנסי), דירק קווטר (מתאם התקפה, ג'קסונוויל), דימיטרי נאנס (רץ אחורי, גרין ביי).
עזיבות בולטות: קרטיס לופטון (ליינבקר, ניו אורלינס), מייק מולרקי (מתאם התקפה, הפך למאמן ראשי בג'קסונוויל), אריק ווימס (תופס, שיקגו), ג'יימס סאהדרס (סייפטי, אריזונה), אובי מוגלי (פול בק, סנט לואיס).
בחירות דראפט: פיטר קונץ (סנטר), למאר הולמס (תאקל הגנתי)
באטלנטה אופטימיים. מאז שדימיטרוף ומייק סמית' הצטרפו, הקבוצה הפכה למנצחת, עם שלוש הופעות פלייאוף בארבע עונות. באטלנטה גם פסימיים, מכיוון שכל ההופעות הללו הסתיימו בהפסד מיידי בסיבוב הראשון, כאשר שיא השפל היה בעונה שעברה מול הג'איינטס.
הפאלקונס היו די בינוניים בשנה שעברה, למרות המאזן הנהדר המטעה והרבה יותר מהשחקנים עצמם, הבעיות העיקריות היו ניהול המשחק וצוות המאמנים. סמית' ומולרקי נראו מבוהלים רוב העונה בניהול ההתקפה וניסו לחפות על הטעויות שעשו במשחק הבא, תוך שהם מחרבים את ההתקפה. מולרקי פינה את מקומו העונה בחדר הטלוויזיה (תמיד שנאתי את המאמנים שיושבים למעלה בפנטהאוז ולא נמצאים על המגרש) לדירק קוטר, שהיה מתאם ההתקפה של הג'אגוארס בארבע השנים האחרונות. קוטר נחשב למאמן שאוהב מהלכים גדולים והרבה מסירות, אבל קשה להעריך אותו מהתקופה שלו בג'קסונוויל, קבוצה שחסרה מוסר או תופסים אמיתיים והתבססה בעיקר על הריצות של מוריס ג'ונס דרו. אטלנטה חייבת לרוץ יותר ולמסור פחות כדי שריאן יהפוך ליותר אפקטיבי ודי אם תשימו לב לסטטיסטיקה הבאה במשחקים בהם ריאן זרק למעלה מ-40 ניסיונות, אטלנטה עומדת על מאזן נורא של 5:1, במשחקים בהם למייקל טרנר היו למעלה מ-20 ריצות, המאזן הוא 1:6 מצוין. עם אחת מחוליות התופסים הכי טובות שאפשר לדמיין, כל מה שצריך הוא ניהול משחק חכם וקו התקפה בריא. ריאן חייב להראות לעצמו ולאמריקה כולה שיש לו את היכולת לקחת את הקבוצה מעבר לסיבוב הראשון בפלייאוף.
ניק נולן (האהוב והמוערך בסן פרנסיסקו) ינסה למצות את הפוטנציאל של ההגנה, שנראית שנים קטנה יותר מסך חלקיה. אטלנטה החליטה לוותר על החוזה העצום שדרש קרטיס לופטון, בתקווה שזה לא יהיה בעוכריה, משום שלופטון היה לב ההגנה. האקים דנט, שאמור היה להחליפו, מתאושש מזעזוע מוח שחטף בפריסיזן ובהגנה שגם כך התקשתה להפעיל לחץ על הקוורטרבק היריב בשנה שעברה, זה עלול להתברר כקריטי. המהלך המשמעותי והנכון של הפגרה היה חיזוק מאסיבי של ההגנה האחורית, זאת שדרו בריס וארון רוג'רס שרפו כמו הולוגרמות בשנים האחרונות, עם החתמות של אסאנטה סמואל וכריס הופ. הצירוף של השניים לברנט גריימס ודנטה רובינסון גורם לחולייה הזו להראות הרבה יותר מוכנה.
אז מה יהיה? פלייאוף מהמקום הראשון בבית וניצחון אחד מכובד, שיביא את הקבוצה לגמר ה-NFC
קרולינה פנת'רס
מאזן בעונה שעברה: 10:6
מאמן: רון ריברה (עונה שניה, מאזן 10:6)
הגעות בולטות: מייק טולברט (רץ אחורי, סן דייגו)
עזיבות בולטות: דן קונור (ליינבקר, דאלאס), מייק גודסון (רץ אחורי, אוקלנד), לגדו נאני (תופס, מיאמי), ג'רמי שוקי (טייט אנד, שחקן חופשי)
בחירות דראפט: לוק קוצ'לי (ליינבקר), אמיני סילאטולו (גארד), ג'ו אדאמס (תופס), פרנק אלכסנדר (קיצוני הגנתי)
קרולינה היא הקבוצה הכי קשה לחיזוי. היא מפחידה, אבל גם מלאה בסימני שאלה. כל כך הרבה דובר על הפנתרים בעונה שעברה: על קאם ניוטון הסנסציוני ועל משחק הריצה האימתני ובעל שני הראשים. אבל כשהתפזר העשן, נותרו מאזן שלילי והפסדים מגוחכים. נכון, חצי משחקני ההגנה הפותחים היו פצועים וכולם חוזרים השנה וריברה הוא מאמן עם אוריינטציה הגנתית, אבל האם זה יספיק כדי למנוע נקודות מהיריבות? הרבה תלוי בסוג המאמן שריברה יהפוך להיות. עם כל הכבוד לניוטון, המאמן צריך להוכיח שיש לו את זה. בהכנת קבוצה, בניהול משחק, בכל האספקטים שהיו לו כמתאם התקפה בסן דייגו ולא באו לידי ביטוי בעונה שעברה. אם הוא והמתאמים לא יידעו לנצל את הכלים שלהם ולהדק את ההגנה, התוצאות לא ישתפרו.
השאלה השנייה שעולה היא, למי לעזאזל ניוטון אמור למסור (אם הוא בכלל ימסור). חוליית הריצה מורכבת מדיאנג'לו וויליאמס, ג'ונתן סטיוארט, מייק טולברט וניוטון עצמו, אבל התופסים הם סטיב סמית' ו...שבעה שחקנים שלא שמעתם עליהם מעולם. אם ההתקפה תהיה חד מימדית, ההגנות יעצרו אותה בקלות.
הבעיה האמיתית נמצאת בכלל בהגנה. ג'ון ביזון, הליינבקר המרכזי, חוזר מפציעה ואיתו גם רון אדוארדס. צ'רלס ג'ונסון וג'יימס אנדרסון היו אדירים בשנה שעברה ולוק קוצ'לי אמור להיות משהו מיוחד. אבל על הנייר זה כל מה שיש. שאר שחקני קו ההגנה לא הוכיחו שהם ראויים למקום על המגרש אפילו בהרכב של תל אביב סייברס, ההגנה האחורית בינונית מאוד ולא נעשה כמעט דבר כדי לחזק אותה בקיץ. קרולינה תתמודד עם הרבה התקפות חובבות מסירה גם השנה ואם לא יהיה לחץ על הקוורטרבקים וכיסוי על התופסים, הפנתרים שוב יהיו שחורים.
אז מה יהיה? זו תהיה עונה טובה לקרולינה. ריברה בחור אינטליגנטי וניוטון הוא אוצר. למרות שההגנה לא יותר מסבירה, היא רק צריכה לספוג פחות ממה שניוטון שם על הלוח. מקום שני בבית, פלייאוף מהווילד קארד.
ניו אורלינס סיינטס
מאזן בעונה שעברה: 3:13, הפסד בסיבוב השני בפלייאוף לסן פרנסיסקו
מאמן: ג'ו ויט (מחליף את שון פייטון לעונה הקרובה עקב השעיה)
הגעות בולטות: קרטיס לופטון (ליינבקר, אטלנטה), בן גראבס (גארד, בולטימור), ברודריק באנטלי (תאקל הגנתי, דנבר), דייויד הוות'ורן (ליינבקר, סיאטל), סטיב ספגנולו (מתאם הגנה, סנט לואיס)
עזיבות בולטות: טרייסי פורטר (מגן פינה, דנבר), רוברט מיצ'ם (תופס, סן דייגו), קארל ניקס (גארד,טמפה ביי), ג'ו לון דנבאר (ליינבקר, סנט לואיס), שון רוג'רס (תאקל הגנתי, ניו יורק ג'איינטס), גרג ויליאמס (מתאם הגנתי)
השעיות: שון פייטון (מאמן, כל העונה), ג'ו ויט (מאמן מחליף, שישה משחקים), ג'ונתן וילמה (ליינבקר, כל העונה), וויל סמית' (קיצוני הגנתי, ארבעה משחקים)
בחירות דראפט: אקים היקס (תאקל הגנתי), ניק טון (תופס)
זו כנראה לא היתה הפגרה המומלצת לקבוצת הפוטבול הממוצעת. פרשת "צייד הראשים", ההשעיות של המאמן, של מתאם ההתקפה, של המאמן המחליף, של הג'נרל מנג'ר, של שחקן ההגנה המרכזי ושל הקיצוני ההגנתי הטוב ביותר ובנוסף, דרו בריס, שעשה הולדאאוט עד שחתם רק לפני חודש על חוזה. בקיצור, לא פשוט. על הנייר, ניו אורלינס נראית רעה ומפחידה כמו תמיד, אולי אפילו יותר מהעונה שעברה עם ההחתמות במרכז ההגנה. סימן השאלה היחיד העומד מעל העונה הזו, וזה סימן שאלה ענק, איך זה ייראה בלי מאמן?
ההתקפה רצה ביחד כבר הרבה שנים תחת בריס ולמרות שינויים פרסונאליים פה ושם, היא יודעת את העבודה. זו אחת ההתקפות הכי מפחידות בפוטבול. בריס הוא המלך, קולסטון, גרהאם ושאר התופסים יקבלו את הכדור בדיוק לידיים וחבורת הרצים העבה (מי אמר שהעובי לא קובע?): פייר תומאס, דארן ספרולס ומארק אינגרם משלימה התקפה שאי אפשר לדעת מאיפה היא תאכל אותך. הגארד השמאלי המעולה קארל ניקס עזב, אבל בן גראבס מבולטימור הוא החלפה מצוינת. השאלה היא האם בריס יידע לכוון את הקבוצה לבדו ולהישאר בריא. פייטון היה מאוד משמעותי בניהול הקבוצה וניהול ההתקפה ולכן כל העונה הזו לוטה בערפל.
בהגנה, הבאונטי הביא רק דברים טובים. גרג וויליאמס היה צריך ללכת בכל מקרה, לופטון הוא שחקן יותר טוב מוילמה היום (וילמה סוחב גם פציעה בנוסף לכל הצרות) ואילו וויל סמית' אפילו לא קם מהמיטה לפני כמה משחקי השעייה (זה קרה גם בשנה שעברה). לופטון, לצד הוות'ורן שהגיע מסיאטל וסקוט שאנל, יוצרים חוליית אמצע מדהימה. ההגנה האחורית, שהייתה החלק הבעייתי ביותר, נחלשה עוד יותר עם העזיבה של פורטר והפכה לפרוצה לחלוטין. וויליאמס חיפה על כך בשנים האחרונות עם אובר בליצים. השנה מגיע ספגנולו, שתחתיו הפאס ראש של הג'איינטס היה הדבר הכי אכזרי בעשור האחרון ואם הכל יילך לפי התוכנית, ההגנה של הסיינטס רק תתחזק וחסרונם של מגני הפינה האיכותיים כלל לא יורגש.
אז מה יהיה? אבל את כל זה קשה לעשות בלי מאמנים ראשיים... קשה מאוד להמר לאן העונה הזו תלך. מבחינת היגיון, הקבוצה מנוסה, יעילה ויודעת מה לעשות. אבל כאוהד הפאלקונס, אין שום דבר הגיוני בניו אורלינס. יגיעו לפלייאוף מהמקום השלישי, ינצחו משחק אחד ויעופו בגמר החטיבה.
טמפה ביי באקנירס
מאזן בעונה שעברה: 12:4
מאמן: גרג שיאנו (עונה ראשונה)
הגעות בולטות: גרג שיאנו (מאמן ראשי), וינסנט ג'קסון (תופס, סן דייגו), דאלאס קלארק (טייט אנד, אינדיאנפוליס), קארל ניקס (גארד, ניו אורלינס), אריק רייט (מגן פינה, דטרויט), דן אורלובסקי (קוורטרבק, אינדיאנפוליס), ביל שרידן (מתאם התקפה, מיאמי), מייק סאליבן (מתאם הגנה, ג'איינטס)
עזיבות בולטות: רחים מוריס (מאמן ראשי), ג'ף פיין (סנטר, שחקן חופשי), ג'ינו הייז (ליינבקר, שיקגו), קלן ווינסלו (טייט אנד, סיאטל), קרייג למפקין (רץ אחורי, סיאטל), מייקל ספארלוק (תופס, סן דייגו), טאנארד ג'קסון (סייפטי, וושינגטון), ג'וש ג'ונסון (קוורטרבק, סן פרנסיסקו), ארנסט גרהאם (רץ אחורי, שחקן חופשי), גרג אולסון (מתאם התקפה)
בחירות דראפט: אלכס בארון (סייפטי), דאג מרטין (רץ אחורי), לאבונטה דייויד (ליינבקר), מייקל סמית' (רץ אחורי)
מזל שיש את טמפה ביי. העונה שעברה הייתה איומה והגיעה דווקא אחרי הצלחה מזהירה ב-2010. כגודל הציפיות, כך היו גודלן של האכזבות. כל צוות האימון הבכיר פוטר וצוות חדש וטרי הגיע במקומו. האם זה טוב? ימים יגיעו. לפני השנה שעברה, רחים מוריס היה הדבר הבא, אחריה הוא נשלח הביתה בחוסר כבוד. המאמן החדש הוא גרג שיאנו, שעשה פלאים במכללת ראטגרס, אבל הוא נטול ניסיון אמיתי ב-NFL. לפני 14 שנים הוא היה עוזר המאמן ומאמן ההגנה האחורית של הברס לאורך שלוש עונות, זה הכל. שיאנו הוא מאמן קשוח ואגרסיבי עם השחקנים ואומרים שמחנה האימונים היה עבודת פרך, אבל מאמני מכללות בדרך כלל מתקשים בליגה המקצוענית.
הרבה צעדים נכונים נעשו כדי לתת לג'וש פרימן את הכלים להם הוא זקוק. וינסנט ג'קסון ודאלאס קלארק הן החתמות יוצאות מהכלל, קארל ניקס הוא הגארד הנכון ודאג מרטין מבויזי סטייט יכול להיות יופי של רץ (אם לה גארט בלאונט ייתן לו לשחק. אומרים שבלאונט עושה פרצופים מתוסכלים).
ההגנה הייתה רחוקה בעונה שעברה ממה שהפירטים הרגילו אותנו לראות בעשורים האחרונים: הגנה מבולבלת, בינונית ומחוררת. השנה צפויה הגנה צעירה ביותר, עם שלושה רוקים פותחים ועוד שישה שנבחרו בדראפטים של שתי העונות האחרונות, כל זאת לצד מאמן שלא היה מתאם הגנה אף פעם. זה מתכון להרבה רעב ומוטיבציה, אבל גם ליותר מדי חוסר ניסיון וטעויות.
אז מה יהיה? לא נראה שטמפה ביי תפרוץ העונה ותהפוך למועמדת לפלייאוף. הבית קשה מדי וגם אם ג'וש פרימן הוא טוב כמו שוינסנט ג'קסון טוען שהוא (אחד מחמשת הקוורטרבקים הטובים בליגה לטענתו), חוסר הניסיון יגיד את שלו. עונה פיננסית.
פוטבול בוואלה! ספורט
