צפו בתקציר הגמר בין ארצות הברית וספרד
רוסיה מעולם לא הייתה מדינה שמקבלת זרים בברכה. כשדיוויד בלאט מונה למאמן הנבחרת הרוסית והפך למאמן הזר הראשון בעמדת מפתח שכזו, רבים ביקרו את המהלך בחריפות. גם אם ננתק לרגע את ההקשר הפוליטי ואת כל המשתמע מכך שמדובר באזרח ארצות הברית, שגדל והתחנך בה, הרי שמהלך כזה היה קשה לעיכול במדינה בה הפטריוטיזם מוגזם למדי. כל אלה הצטרפו לעובדה שב-2005, השנה בה קיבל בלאט את הג'וב, המעמד והשם של המאמן היו רחוקים מזה שרוחשים לו כיום.
ההצלחה הכבירה של בלאט קיבלה אתמול את החותמת הסופית והיוקרתית ביותר. כשקיבל לידיו את הנבחרת, היא עוד הייתה שבויה בתדמית החזקה מהעבר ולא ראתה בעצמה אנדרדוג. בלאט לקח חבורה של כישרונות בעלי קריירות מוחמצות והפך אותם מלוזרים סדרתיים לכאלו שמצליחים הרבה מעל המצופה. הוא הפך אותה ליחידה לוחמת של אנדרדוגים, שמצליחה לעורר סימפטיה במקום אנטגוניזם.
גם בטורניר הזה בלאט העמיד את הקבוצה המאומנת ביותר, כזו שטביעת האצבע של המאמן ניכרת בצורה הברורה ביותר. בעוד שבשלבי ההכרעה צפינו בקבוצות כמו ספרד או ארצות הברית עושות מעט מדי עם הכישרון שעמד לרשותם, בלאט שוב פרח. למעשה, אין כל חדש בזה. הישראלי עושה את אותו הדבר עם רוסיה ונראה כבר במשך שנים כאחד מהמאמנים הטובים בסצנת הנבחרות בעולם. אימון נבחרות נחשב פעמים רבות לכזה בו מידת ההשפעה של המאמן קטנה יותר, ועלולה להסתכם בעניינים מנטליים בעיקר, בגלל התקופות הקצרות שבהן הוא משוחק. אלא שבלאט הצליח לייצר ברוסיה המשכיות שקעקעה את החדשנות והיצירתיות שלו גם במקום בו רבים מוותרים על כך מראש.
אלכסיי שבד התחיל את הטורניר בסערה. הוא הניע את רוסיה בדרך לשני ניצחונות במשחקיה הראשונים, אך בלאט לא היסס לספסל את השחקן החשוב ביותר שלו בקו האחורי, כבר בשלב הבתים מול ספרד. "אתם מכירים את הסיפור על איקרוס?", השתמש בלאט בדמות מהמיתולוגיה היוונית בכדי להסביר את עצמו בסיום אותו משחק. "הוא מרח שעווה על הכנפיים שלו והתחיל לעוף, כך שכולם חשבו שהוא על-אנושי. אלא שמרוב התלהבות איקרוס שכח ממה הכול התחיל והמשיך לעלות למעלה מדי, כך שהשמש המיסה את הכנפיים שלו. כך קרה גם אצל שבד. הוא היה טוב מדי ומהיר מדי, וכשהגיע היום שבו הוא היה פחות טוב, הוא לא זיהה את זה".
השיא הגיע במשחק מול אוסטרליה, כשארבע דקות לסיום, בלאט לא אהב את העובדה ששבד ומוניה משוחחים במהלך פסק הזמן שהעביר, וספסל אותם עד סיום המשחק. אלא שאם אצל מאמן אחר פעולות שכאלו יכלו לגרום לדם רע בינו לבין השחקנים, בלאט קיבל בדיוק את מה שרצה מהאקט. מוניה קלע קליעות גדולות כדי להבטיח את הניצחון מול ליטא ברבע הגמר והוסיף מחצית ראשונה מעולה מול ספרד בחצי הגמר. שבד, לעומת זאת, חזר בענק וניצח עבור בלאט את המשחק אמש מול ארגנטינה על מדליית הארד.
מעמדו של בלאט ברוסיה מעולם לא היה טוב יותר, דווקא ביום בו הוא מסיים חוזה בנבחרת וצריך לשקול מחדש את עתידו בה. "בלאט הצעיד את רוסיה להיסטוריה נוספת, בטורניר הכדורסל הכי גדול בעולם", הסביר העיתונאי הרוסי ולדימיר ספיבק. "ברוסיה אולי פחות אוהבים כדורסל, אבל מאוד אוהבים מדליות. בלאט נחשב עכשיו כבר בעיני כולם לגאון. אנשים אומרים שהוא חייב להמשיך בנבחרת ושמגיעה לו משכורת הרבה יותר גבוהה ממאמני הכדורגל, שמרוויחים סכומים אסטרונומיים", הוא מציין. בקרוב מאוד, בלאט ישוב לעבודתו כמאמן מכבי תל אביב, ונדמה שהדיסוננס בין הכבוד העצום שרוחשים לו ברחבי העולם, לעומת היחס המחפיר לו הוא זוכה לאחרונה מקבוצתו שלו, מעולם לא נראה גרוטסקי יותר.
עבודת גמר
לרגעים היה נדמה שחזרנו אחורה בזמן. משחק הגמר נראה כמעט כמו העתק מדויק של משחק הגמר מבייג'ינג 2008, גם אז קרב צמוד הסתיים במיני-בריחה אמריקאית בסיום שהשאירה את הספרדים עם מדליית כסף והרבה כבוד. אם יש משהו שנראה שונה, בהשוואה בין שני המשחקים הללו, הוא לברון ג'יימס. אם ב-2008 קינג ג'יימס רשם משחק גמר חלש ואפאטי, בגרסת 2012 הוא הגרסא המשוחררת והנינוחה יותר, זו שכבר לא מרחף מעליה שום סימן שאלה. אליפות ה-NBA בה זכה עם מיאמי הורידה את הקוף הכי גדול מהגב של לברון, שלא מותיר זכר לכוכב המפוחד שנחנק בגמר ה-NBA מול דאלאס לפני שנתיים. לברון אימץ בטורניר הזה את תפקיד המנהיג ללא כל בעיה, ואף עשה זאת בצורה ראויה לציון. הוא עשה זאת מבלי לכפות את עצמו על הקבוצה, תוך יכולת הגנתית אדירה וניסיון לחלוק את הכדור בהתקפה. גם במשחק הגמר אמש, כמו לאורך הטורניר כולו, הוא לקח על עצמו את המשחק ברגעים המכריעים וקבר שלשה שגמרה למעשה את סיכוייה של ספרד.
ג'יימס וקווין דוראנט, הכוכב השני של משחק הגמר ושל הטורניר כולו, מסמלים דור חדש של כוכבי NBA, בהיותם שחקנים סופר-אינטליגנטיים ששמים את הקבוצה מעל האגו האישי של כל אחד מהם. דווקא על רקע הקבוצתיות של ג'יימס ודוראנט, בולט לרעה כוכב מסוג אחר, קובי בריאנט. כוכב הלייקרס אמנם רשם משחק סולידי בחצי גמר ובגמר, אך לאורך ההכנה והטורניר עצמו, נראה כמי שלא מוכן לעשות את ההתאמה לסגל עתיר כוכבים כמו זה שמציגה ארצות הברית. הוא נראה כמי שלא נדבק בקבוצתיות האמריקאית וניסה לקחת על עצמו בכוח. כשהוא מתקרב לגיל 34, בריאנט כנראה כבר לא ישתנה, אך כשבמקביל הלייקרס בונים קבוצת כוכבים שלא נראתה הרבה זמן באל.איי, נשאלת השאלה האם קובי ימתן מעט את משחקו כדי שהקבוצה שוב תרוץ לאליפות? בריאנט, שמעולם לא שיחק לצד רכז דומיננטי כמו סטיב נאש, יצטרך בעונה הקרובה לשנות את עורו ולהתרגל לסגנון משחק אחר מזה ששיחק בשנים האחרונות ובמיוחד בעונה החולפת. זאת על מנת שגם נאש, דוויט הווארד ופאו גאסול יוכלו לבוא לידי ביטוי בצורה מקסימלית. אם לשפוט על פי משחקי ארצות הברית, מדגם מייצג לא רע, בריאנט עוד לא שם.
ספרד, מצידה, התעלתה ורשמה משחק מצוין, בניגוד גמור ליכולת החלשה שהציגה בטורניר. במשחק אמש, ועם ההתעלות של גאסול ונבארו הבלתי נגמרים, היא חזרה להיות הנבחרת הקסומה מהעבר, אך כל זה לא אמור להשכיח את הדרך שעברה בכדי להגיע למעמד. אין בהצגה מול ארצות הברית כדי לשנות את העובדה שספרד הפכה בטורניר לנבחרת מאוסה: הפלופים הבלתי-נגמרים של נבארו ופרננדס, ההתבכיינות לשופטים ומעל הכול - ההפסד השנוי במחלוקת לברזיל בשלב הבתים, שהיה כנראה מכוון. גם הכדורסל חסר ההשראה שספרד הציגה לא תרם לאנטגוניזם שהיא יצרה. אם הייתה מדהימה וגונבת את הניצחון מארצות הברית בדקות הסיום, היה בזה רק כדי להכשיר את השרץ. לספרד יש דור זהב נהדר שעומדות לו זכויות רבות, אך לא הגיע לו לזכות בזהב ולמעשה, גם לא להגיע לגמר. לפחות היא הראתה לארצות הברית, שאולי, רק אולי, הפערים בינה לבין שאר העולם אינם גדולים כל כך.
