עשרת הסיפורים המרגשים של לונדון 2012

האתלטית הנערצת ביותר בבריטניה, שנאלצה להחמיץ את המשחקים האולימפיים בבייג'ינג ב-2008 בגלל פציעה, ידעה כל הדרך בתחרויות האתלטיקה בלונדון שהיא הטובה ביותר בעולם. ועדיין, הרבה ספורטאים בריטים פישלו במעמד כזה, אבל אניס עשתה את העבודה שלה עד הסוף. בסופו של דבר, היא הפכה למדליסטית הבריטית הראשונה בתחרויות האתלטיקה, ובריצת ה-800 מטר שלה שסיימה את קרב השבע, אפשר היה להבין מה מצפה לנו מהקהל הבריטי. 80 אלף איש ביציעים כל כך התרגשו מסיפורה של בת נישואי התערובת משפילד, שבאותו רגע הבינה שהיא השלימה את כל מה שיכלה להשיג בקריירה.

טורניר האגרוף האולימפי סיפק לא מעט סיפורים באולם ה"אקסל" בלונדון, כשעל חלק מהם היו אחראים המתאגרפים המקומיים שגרמו לטירוף בהיכל הנפלא הזה. אבל מבחינתנו, אלה שצפו בתחרויות מהצד, ההישג המרגש ביותר היה שייך ללא ספק למתאגרפת האירית קטי טיילור. שחקנית נבחרת אירלנד לשעבר בכדורגל, שעשתה הסבה לאגרוף הנשים שערך בכורה אולימפית, הפכה בעצם לאלופה האולימפית הראשונה בספורט הזה. היא גם סחפה אחריה אומה שלמה, ובסופו של דבר זכתה במדליית הזהב האולימפית היחידה של אירלנד במשחקים האלה. האירים, שידעו ימים יפים יותר בספורט האולימפי בתקופות של סוניה אוסליבן ומישל סמית, לא ממש בלטו עם דגליהם במשחקי לונדון, אבל באותו ערב אנשים הגיעו בהמוניהם מכל רחבי אירלנד אל היכל האגרוף, כדי לנסות ולתת פייט לבריטים ביציעים. הם הצליחו בזה, הם גם הצליחו להעביר את האנרגיות של מדינה שלמה אל קייטי טיילור, שכרעה על ברכיה כדי לחגוג את הניצחון, באחת התמונות החשובות של טורניר האגרוף בלונדון 2012.

לפני ארבע שנים, מרים המשקולות הגרמני ממוצא אוסטרי נשא איתו את אחד הסיפורים היותר מרגשים, כשהוא זכה במדליית זהב אולימפית תקופה קצרה מאוד לאחר מותה של אשתו. הפעם הוא הגיע כדי להגן על תארו, הוא אפילו הרוויח קהל גדול של מעריצים מאז אותם משחקים בבייג'ינג והיה גם פייבוריט למדליה וגם פופולארי במיוחד. אבל על הזירה בלונדון, כששטיינר ניסה להרים 197 קילוגרם בסגנון הדחיקה, המשקולת נחתה לו באופן מפתיע על הצוואר, ורק בנס ניצל הגרמני מפגיעה רצינית. בסופו של דבר, האיש שהרבה אנשים למדו לאהוב כשהפך לאלוף אולימפי בבייג'ינג 2008, נאלץ לפרוש ולא בראש מורם. למזלו, הקהל הבריטי ידע לפרגן לכל סיומת בלתי צפויה של כל ספורטאי במשחקים האלה.

גם לצרפתים יש "אריק זאבי" משלהם. קוראים לו טדי רינר והוא מכונה "טדי בר" (טדי דב), כך שהוא גם אהוב על כל הילדים. טדי רינר נחשב לג'ודוקא הטוב בעולם במשקל הכבד ביותר עוד משנת 2007. הוא זכה בחמש אליפויות העולם האחרונות, אבל בבייג'ינג 2008 הוא הפסיד בחצי הגמר ליריב אוזבקי ונאלץ להסתפק במדליית הארד. למשחקי לונדון 2012 הוא הגיע בתור המניה הבטוחה של הצרפתים, ועשה את העבודה כשניצח בגמר יריב רוסי. ואיזו חגיגה הייתה לרינר: אם הייתם מודעים לחוקים של הוועדה המארגנת במשחקים האולימפיים, הייתם מודעים לזה שכל צלמי הסטילס שתיעדו את החגיגה של רינר יצאו מהיום הזה עם נזיפה חמורה לפחות. רינר סירב לעזוב את המשטח, ניגש אל כל צרפתי בקבל כדי להתחבק, ודחה את טקס המדליות שלו עצמו בכחצי שעה. המארגנים הבריטים, שכל כך רוצים לעמוד בזמנים ולעבוד לפי החוקים, לא הבינו עד כמה מרגשת הייתה החגיגה של רינר – עד שבסופו של דבר החליטו להיכנע ולחכות שירד בעצמו.

במשחקי בייג'ינג 2008, מצבה של האתלטיקה האמריקאית נראה פאתטי. בכלל, סוף העשור הקודם התאפיין בכך שהאמריקאים והאמריקאיות איבדו את השליטה בריצות הספרינט, בנבחרות שליחים שהיו פוסלות שוב ושוב, ובהידרדרות משמעותית במקצועות השדה. ופתאום, קם לו דור חדש-ישן באתלטיקה האמריקאית, עם ספורטאים חדשים ועוד כמה מתקאמבקים, שהוכיח שזו עדיין מעצמת האתלטיקה מספר אחת בעולם, גם על המסלול וגם בשדה. היו נהדר לראות אתלטיות-על כמו אליסון פליקס וסניה ריצ'רדס (שהיו אחראיות לשיא עולם בריצת השליחות), לצד אתלטי הדור החדש כמו וויל קליי, כריסטיאן טיילור ואפילו הרץ למרחקים ארוכים גיילן ראפ, שהחזירו את האתלטיקה האמריקאית למקום שהיא ראויה לו.

הרצה האמריקאית ממוצא סעודי הייתה סיפור בפני עצמו, מאחר שהיא הייתה אחת משתי הנשים הראשונות שמייצגות את סעודיה אי פעם במשחקים האולימפיים. אף אחד לא חשב שאפשר למשוך את הסיפור של שרה עטר עד כדי כך, אבל היא הייתה אחראית להמשך ועד כמה שמוזר להגיד את זה – כל הכבוד לה. עטר, בדומה לשחיין העבר אריק מוסומבאני, שברה את שיא האיטיות בריצת 800 המטרים. למזלה, היא עשתה את זה בלונדון, המקום שבו מעודדים כל איילה וכל חילזון – העיקר שמישהו עושה ספורט על המסלול, והוא זוכה לכל הכבוד הראוי לו. ראינו את זה פעם באוסטרליה, וראינו את זה שוב בלונדון. העובדה שהקהל היה מודע להיבט ההיסטורי שבהשתתפותה של שרה עטר רק הפכה את כל האירוע הזה להרבה יותר מרגש.

האמת היא שאולי הרגע הזה היה מרגש בעיקר עבורנו הישראלים, וכמובן שעבור האמריקאים. היות ואיראנים לעולם לא מתחרים מול ספורטאים ישראלים, אפילו בזירה הגדולה מכולן, נותר לנו רק לעודד את האמריקאים כשזה מגיע לקרב ספורטיבי טעון פוליטית. כזה היה הקרב בגמר ההאבקות החופשית בין ג'ורדן ארנסט בורוז לסעיד גודארזי האיראני. האמריקאי היה עדיף, ובסופו של דבר רץ לחגוג עם דגל ארצות הברית אל מול האיראני המאוכזב. באולימפיאדה הזאת בקושי היו מאורעות פוליטיים ורגישים, אז אם כבר – חייבים לציין את המקרה הזה.

קיראני ג'יימס, האלוף האולימפי הטרי בריצה ל-400 מטר, הוא רק בן 19. ובכל זאת, הוא הוכיח שהוא יכול להשאיר אותנו עם סיפור לא פחות טוב מאשר סיפור זכייתו בריצה. בסוף מקצה חצי הגמר בו הוא ניצח ואוסקר פיסטוריוס סיים אחרון, ניגש אליו ג'יימס וביקש ממנו להחליף את תו החזה הנושא את שם האתלט. הרבה אנשים לא רצו שאוסקר פיסטוריוס יתחרה נגד ספורטאים בריאים, היו גם כאלה שאמרו שזה יתרון מוצדק. הוא היה פופולארי מאוד, אבל גם לא פופולארי. והנה מגיע לו רץ ה-400 מטר הטוב בעולם כיום, נותן לו את כל ההערכה שיש, ומסביר לו שהוא פשוט מעריץ אותו.

בלונדון מספרים שב-149 שנות קיומה של הרכבת בתחתית בעיר, קרו בה הרבה דברים מוזרים. ובכל זאת, גם זקני העיר לא זוכרים שמישהו חגג שם את זכייתו במדליית זהב אולימפית. זה מה שעשה הסייף הוונצואלני רובן לימארדו גאסקון. אחרי שזכה במדליית זהב בסגנון הדקר, ואחרי שחגג בזירה את מדליית הזהב האולימפית הראשונה לארצו מאז משחקי מקסיקו סיטי 1968, הוא חבר לכמה ממעריציו, ונצואלים שחיים בלונדון, ויצא למסע של חגיגות ברכבת התחתית בעיר – אין ספק שזה היה רגע מרגש, ומקורי במיוחד.