לפני מספר ימים כתב מאמן הכדורעף אריה זלינגר בטור אורח בוואלה! ספורט, שכדאי לנו להבין שבענפים האינדיבידואליים יהיה לנו קשה להגיע למקומות הגבוהים, בעוד שדרך הספורט הקבוצתי אפשר למצוא את הדרך לשם. את הדוגמה הטובה ביותר לדבריו של זלינגר סיפקה נבחרת הכדורעף של בולגריה, שסיימה במקום הרביעי בטורניר הכדורעף האולימפי לגברים, אחרי שהפסידה 3:1 לאימפריית הכדורעף איטליה. אז נכון, לא מדובר בנבחרת חדשה שקמה במסגרת פרויקט כלשהו, אלא בנבחרת עם מסורת ארוכה, עוד משנות השישים. נבחרת שאפילו זכתה במדליית הכסף במשחקי 1980 במוסקבה, אותם החרימו לא מעט מדינות. ובכל זאת, בהיבט הספורטיבי בולגריה מזכירה יותר את ישראל. לא מדובר במדינה עם משאבים גדולים במיוחד, ועם תקציב עתק לספורט. יש בה כמות תושבים זהה לזו שבישראל ואולי ספורטאיה קצת יותר משובחים גנטית מהישראלים לא משהו שאמור להפריע לנו לחשוב שאנחנו יכולים להיות כמוהם.
גם לבולגרים יש מזג ים תיכוני חם, גם בהתאחדות הכדורעף שלהם יש לא מעט ריבים. אפילו בשנה האחרונה, שהייתה קריטית בהכנה למשחקי האולימפיים בלונדון, המאמן רדוסטין סטוייצ'ב התפטר מתפקידו חודשיים לפני המשחקים בגלל מחלוקות פנימיות, כשאחד השחקנים המנוסים, מאטיי קזיצקי, הלך בעקבותיו. ובכל זאת, המסורת הארוכה של הבולגרים, והעובדה שבמדינתם קיימים יותר מ-120 מועדונים, כ-5,500 שחקנים פעילים ו-10 שחקנים בסגל שמשתייכים לליגה האיטלקית שהיא הטובה בעולם, עזרה לנבחרת המופלאה הזאת להגיע למשחקים האולימפיים בלונדון, בהזדמנות האחרונה שהייתה לה, ולעבור שם כמה נבחרות רציניות מאוד. למעשה, כבר בשלב הבתים גברו הבולגרים על איטליה 0:3.
בסופו של דבר, נבחרת הכדורעף סיימה בכבוד את הופעתה של המשלחת הבולגרית בלונדון 2012. הבולגרים זכו בשתי מדליות בלונדון בימים האחרונים, מדליית כסף בהאבקות לנשים ומדליית ארד באגרוף לגברים. ובכל זאת, ככל שחלף הזמן מאז התפרקות הגוש המזרחי והתקרבותה של בולגריה אל המערב, הידרדר גם הספורט האולימפי במדינה. מאז שנות השמונים בולגריה נמצאת רק במגמת ירידה, ואם הם זכו ב-35 מדליות אולימפיות בסיאול 1988, הרי שבלונדון 2012 יש להם רק 2. העולם המערבי והמזרח הרחוק השתלטו על כל המדליות ועל כל הענפים, והנתח שלהם בעוגה גודל בכל פעם. מבחינת הבולגרים היו גם כמה פשלות, ואפילו הספורטאי האולימפי הטוב ביותר שלהם, השחיין במים פתוחים פטר סטוייצ'ב, סיים במקום התשיעי בלבד ואכזב.
בסופו של דבר בולגריה הפכה ממעצמת ספורט, למדינה בסדר הגודל של ישראל אולי קצת יותר. אבל מה שנבחרת הכדורעף גברים שלה מוכיחה (ומדובר בנבחרת הקבוצתית היחידה שלהם בלונדון), הוא שבמדינה שכבר הבינה שהמאבק מול הגדולות הוא חסר סיכוי, הקבוצתיות אי שיכולה לעשות את ההבדל. הקבוצתיות גוברת על הרבה מחסומים מנטליים, על הפחד לפשל ובכלל נותנת עודף מוטיבציה.
לקבוצתיות גם יש יתרון גדול במדינות שהחיים לא קלים בהן, אם זה בגלל בעיות כלכליות או בעיות פוליטיות. בולגריה היא דוגמה טובה לזה, כנראה שגם ישראל. ואם הבולגרים עברו בטורניר הזה מעצמות כמו ארצות הברית, זה אומר הכל. הם אולי סיימו את המשחקים האולימפיים ללא מדליה, אבל הם מופיעים באופן קבוע כמעט בכל אולימפיאדה, בכל אליפות עולם ולפעמים גם על הפודיומים באליפות אירופה. בולגריה היא מעצמה בכדורעף גברים, ומזה באמת אפשר לקחת מודל לחיקוי.