באחת מהערותיה המחכימות עדכנה מירי נבו שבקרוב יותר להשמיע גם שירים מלווים בטקסט כליווי לתרגילי ההתעמלות האמנותית, ולא רק מוסיקה אינסטרומנטלית כפי שנהוג כעת. ניתן לנחש כבר עכשיו שחלל אולם ההתעמלות עתיד להתמלא בפזמונים מוכרים ושקולם של כוכבי פופ ורוק מסדר הגודל של הביטלס, מדונה, וויטני יוסטון, ואולי אפילו גם נירוונה או רייג' אגיינס דה מאשין עבור הנועזות שבין המתחרות, יתנגנו על רקע הכדורים המתעופפים והסרטים המתלפפים באוויר.
ההמלצה שיוצאת מכאן למתחרה הישראלית היא להימנע מהמצעד הצפוי הזה. בחירה באחד מהאמנים הבינלאומיים המוכרים אולי תעניק לנציגה שלנו סימפטיה מסוימת אצל השופטות קרות המבט בתחרות, אבל בהנחה שמדליה היא בין כה וכה שאיפה יומרנית מדי, עדיף לה למתעמלת שתייצג אותנו במשחקים האולימפיים בברזיל לקרוץ לקהל הנאמן שצופה בה במקלטי הטלוויזיה בישראל. שלמה ארצי יכול להיות ליווי שיפגע בסנטימנט הישראלי הרחב, שב"ק ס' או הדג נחש עשויים ללכוד את תשומת ליבו של הקהל הצעיר, אבל אני הייתי הולך על אמירה אמיצה ובלתי מתפשרת בנוסח עופר לוי, וליתר דיוק בשירו "זה שובר לב של גבר".
זה המקום להיזכר בהערה של נבו שהמתעמלות מחויבות לשנות מקצבים במהלך התרגיל, והלהיט של לוי ניחן גם באיכות הזאת. הוא נפתח באינטרו דרמטי שיכול להלום במדויק את בניית המתח של התרגיל, נמשך בכניסה מהממת של קולו העמוק של לוי עם המשפט "זה קורה במשפחות הכי טובות", ומיד אחר כך, כשהקהל בריו יביט בתימהון בתנועות המסתלסלות של הישראלית, יתעופף לו האלמנט אל על וינחת בידיה של נציגתנו בדיוק על הביט הראשון של הדרבוקה.
אבל הפנטזיה האמיתית שלי? לשמוע באולם ההתעמלות האמנותית באולימפיאדה הבאה את "שיר המענטזת". ג'קי מקייטן בוודאי היה משתלב נהדר בלונדון, לאור בחירות השירים המשונות של המתחרות בשלב המקודמות. את הבחירה המוזרה מכולן, מתעמלת מצרייה שעלתה על המזרן לצלילי מוזיקה חסידית, נבו דווקא הצליחה לפספס.
המבוכה של נבו ברגעים בהם לא היה ברור האם נטע ריבקין קנתה מקום בגמר, כבר לא היתה קשורה לכישורי השידור של היבוא מערוץ הספורט. חייבים לומר את זה: בלי שום קשר לערוץ הראשון, השידורים מלונדון הם לכל היותר בנאליים. הם לכל הפחות לא תואמים את החד פעמיות והחגיגיות של האירוע. הטלוויזיה הבריטית לא טרחה להציג שכלולים טכנולוגיים שיוצגו לראשונה על הבמה הכי מפוארת של שידורי הספורט, גם לא נצפו תנועות מצלמה או זוויות צילום חדשניות, ובכל הקשור לסטטיסטיקות, הרי שאין בהן פירוט שלא ניתן למצוא בכל שידור של הליגה השנייה בישראל.
כך קרה שלצופים במוקדמות ההתעמלות האמנותית לא אפילו נתון טרוויאלי כמו מיקום המתעמלות בכל אחד משלבי התחרות, ולנבו לא נותרה ברירה אלא להתחיל לחשב עשיריות נקודה כדי להבין האם ריבקין שלנו עלתה לגמר. יש מי שיטען עם זאת, שדווקא הבימוי והצילום השגרתיים תורמים לכך שהפוקוס יישאר על המתחרים עצמם, ושעודף נתונים היה מסיט את תשומת הלב מהדרמות שמתרחשות בהווה על המסלול או באולמות ההתעמלות. ועדיין, לא בטוח שהאולימפיאדה היא המקום להפגין את האנדרסטייטמנט הבריטי.
מה שהצוותים הבריטיים כן קלטו הייתה את הדרמה שהתרחשה אמש באצטדיון האתלטיקה, שנעלמה מעיניהם של מאיר איינשטיין וגלעד ויינגרטן. שיאנית העולם, בטי היידלר, יידתה את הפטיש למרחק של כ-77 מטר, מרחק ששווה מדליה, אולם למרבה התדהמה השופטים גרעו חמישה מטרים מהתוצאה הסופית של הגרמניה.
צילומי הטלוויזיה הוכיחו בלי יותר מדי מאמץ שהיידלר קופחה, וביורו ספורט שחטו כל אותו הזמן כמתבקש את צוות השיפוט והקפידו לעקוב אחרי ההתרחשויות, אבל בערוץ הראשון ויינגרטן קבע במילים אלו או אחרות שהיידלר סתם מתבכיינת ושבפעם הבאה פשוט תיידה כמו שצריך. גם איינשטיין התעלם בזחיחות מהאירוע ופטר אותו כמין התרחשות איזוטרית בשולי המסלול. כשערעורה של היידלר התקבל לבסוף, והיא זכתה אכן במדליה, השדר והפרשן ציינו זאת כבדרך אגב, על אף שהיה זה אחד מהאירועים היותר תמוהים שנצפו במהלך המשחקים, תמוה לפחות כמו שני אנשי מקצוע שמפספסים חמישה מטרים שמפרידים בין כישלון לתהילה.
לכל טורי ביקורת הטלוויזיה של בן זילכה מהאולימפיאדה
