להזדקן בכבוד

היורשים הבינוניים של שאראס בליטא, ההבדל בין קירלנקו לפארקר וכישוף הפרידה של ג'ינובילי. בלוג הכדורסל האולימפי מנתח את רבעי הגמר ובוחר כבר עכשיו את הנבחרת הכי מרגשת בלונדון 2012

יהונתן אליהו
ערוץ 1 - אולימפיאדה

צפו בתקצירים באדיבות ערוץ 1

טיפול ללא כאב

הטכנלוגיה בנעליים שתציל אתכם מכאבי הגב והברכיים

לכתבה המלאה

אולימפיאדת ברצלונה 1992 תיזכר לעד בזכות נבחרת הדרים טים האמריקאית המקורית (היזהרו מחיקויים, הם מסתובבים לא רחוק מכאן), אך גם כזו שתיכתב בספר דברי הימים של ליטא. בצירוף מקרים נפלא, ציינו אתמול במדינה הבלטית 20 שנה בדיוק לניצחונה של נבחרת ליטא על נבחרת רוסיה בקרב על מדליית הארד בברצלונה. השמיני באוגוסט 1992 היה, עבור העם הליטאי, כל כך הרבה יותר מסתם ניצחון במשחק כדורסל: שנה אחת בלבד לאחר שזכתה לעצמאות והשתחררה מכיבוש בן 50 שנים מצד הסובייטים, הופיעה ליטא לראשונה כנבחרת עצמאית במשחקים האולימפיים. יד הגורל זימנה לה מפגש טעון במיוחד, מבחינה פוליטית, מול הרוסים (ושאר המדינות שעוד נותרו בחבר העמים). הניצחון ההוא הפך לאחד הרגעים המכוננים בהתפתחות העם הליטאי, שכבר אז היה אחד היחידים בעולם שענף הכדורסל הוא הראשון במעלה עבורו. היה זה ניצחון היסטורי שאיחד את העם כולו.

כשהיא רוכבת על אדי הדלק האחרונים של קשישים דוגמת שאראס ורימאס קאוקנאס, נשאלת השאלה מתי יגיעו ענקי הכדורסל הבאים מבית מדרשה? יאסיקביצ'יוס (צילום: רויטרס)

מאז, ליטא הפכה למדינה יציבה בהרבה וצלקותיה מרוסיה, בחלוף הזמן, שככו מעט. ערב משחק רבע הגמר בין שתי היריבות הללו אתמול, כמעט ולא נותר זכר למתיחות הפוליטית ששררה אז. ככה זה כשמאמן נבחרת רוסיה הוא אמריקאי- ישראלי ומאמן ליטא, קסטוטיס קמזורה, נחשב לחברו הקרוב מעבודתם המשותפת יחד (קמזורה היה עוזר המאמן של בלאט בבנטון טרוויזו וסנט פטרסבורג). מצפייה בהפסד של ליטא, נדמה כי מניע פטריוטי חזק יותר יכול היה להועיל לה, אך הבעיה עבורה סובבת סביב עניין מהותי הרבה יותר. כשהיא רוכבת על אדי הדלק האחרונים של קשישים דוגמת שאראס ורימאס קאוקנאס, נשאלת השאלה מתי יגיעו ענקי הכדורסל הבאים מבית מדרשה?

בשנות ה-90 היו לה סופרסטארים כמו ארווידאס סאבוניס, שארונאס מרצ'יוליוניס ובהמשך גם ארתורס קרנישובאס. מתחילת המילניום הנוכחי כיכבו אצלה יאסיקביצ'יוס, שישקאוסקאס וגם ארווידאס מצ'יאוסקאס, עד הפציעה שחיסלה לו את הקריירה. וכעת? ליטא ממשיכה לייצר מספר רב של שחקנים טובים מאוד (עניין מעורר התפעלות, נוכח גודל האוכלוסייה הקטן במדינה), אולם אף אחד מהם לא התפתח לכוכב כמצופה.

הגארדים מנטאס קלנייטיס, מרטינאס גצביצ'יוס ורנלדאס סייבוטיס היו אמורים, על פי התוכניות, למלא את מקומם, אך טרם עשו זאת וספק אם כבר אי פעם יעשו. הפורוורד לינאס קלייזה, שמוביל את ליטא בשנתיים האחרונות, הוא שחקן מצוין לרמה האירופית, אך חסרה לו הילת הכוכבות והכריזמה שהייתה לקודמיו. קלייזה בסופו של יום הוא שחקן מוגבל, כפי שניתן היה לראות מול רוסיה, כשנעצר על ארבע נקודות בלבד ב-1 מ-7 בלבד מהשדה. הדבר הגדול הבא הוא ללא ספק הסנטר יונאס ולנאצ'יונאס, שיהפוך לכוח אמיתי עבור הנבחרת רק בעוד מספר שנים כשיצבור ניסיון. למרות זאת,לשחקן כמו שאראס, אין תחליף ראוי באופק.

שני כוכבים, שתי הופעות

תמצית ההצלחה של נבחרת רוסיה בשנים האחרונות: המוכנות של קירילנקו להקריב מעצמו למען הקבוצה, או הצניעות שכה מאפיינת את משחקו, היא המפתח למארג הקבוצתי הנפלא שבנה דייויד בלאט בנבחרת שבעבר נראתה מדושנת עונג. אנדריי קירילנקו (צילום: רויטרס)

שני שחקנים אירופאים בעלי מעמד מיוחד בנבחרות שלהם, כאלו שזוכים ליחס קצת שונה, הם טוני פארקר ואנדריי קירילנקו. שניהם עברו לשחק מעבר לים בגיל צעיר במיוחד ובאותה שנה, והפכו בהמשך לאייקון כדורסל במדינות שעבורן הענף הוא משני לחלוטין, כמו צרפת ורוסיה. שניהם גם הפכו להבטחות גדולות בתחילת הקריירה בליגה הטובה בעולם, אלא שמאז הלך כל אחד מהם לכיוון אחר: הצרפתי תקע יתד בסן אנטוניו והפך לאחד האירופאים המצליחים בליגה והרוסי, לעומתו, כשל במימוש הפוטנציאל האדיר שלו ביוטה. קירילנקו אף שב לקבוצת נעוריו צסק"א מוסקבה ויחזור בגיל 31 לארצות הברית במטרה לסגור מעגל עם מינסוטה.

ברמת הנבחרות, לעומת זאת, מאזן הכוחות נראה שונה, כשרוסיה הצליחה, יחד עם קירילנקו, להפוך לקבוצה שמגיעה להישגים הרבה מעל הציפיות, בזמן שצרפת ופארקר מתקשים לתרגם את כישרונם הרב לכדי מדליות באליפויות השונות. אתמול, אם כך, קיבלנו דוגמא טובה שיש בכוחה להסביר את האנומליה הזאת:

אנדריי קירילנקו הגיע לרבע הגמר מול ליטא וביצע את כל הדברים הקטנים שמנצחים משחקים. הוא שמר באינטנסיביות ראויה לשבח, קפץ לריבאונד, חטף ומסר. בהתקפה לא כפה את עצמו, אלא חיכה להזדמנויות המתאימות לזרוק סל ונע ללא כדור הלוך ושוב עד שקיבל כדורים נוחים. אם תרצו, זוהי תמצית ההצלחה של נבחרת רוסיה בשנים האחרונות: המוכנות של קירילנקו להקריב מעצמו למען הקבוצה, או הצניעות שכה מאפיינת את משחקו, היא המפתח למארג הקבוצתי הנפלא שבנה דייויד בלאט בנבחרת שבעבר נראתה מדושנת עונג. לצד קירילנקו, יש מספיק מקום לכולם. לידו שבד וחריאפה יכולים להיות המוציאים לפועל העיקריים בהתקפה. הוא האיש שבידו לגרום לשחקנים כמו פרידזון או מוניה לקחת זריקות ברגעים מכריעים ללא כל חשש. איתו גם שחקנים בינוניים יכולים לפרוח. הוא, יש לומר, הפנים של הרוח הקבוצתית אותה בלאט הנחיל.

בניגוד לקירילנקו, הרכז הצרפתי הגיע למשחק מול ספרד כשהוא מכוון על מוד אחר לגמרי. פארקר נכנס למשחק בצורה מצוינת וסחף את צרפת ליתרון מוקדם, אך במחצית השנייה פשוט חירב למאמן וינסנט קולה את המשחק הקבוצתי. פארקר התבטא כבר בעבר והסביר עד כמה חשובה לו הצלחה באולימפיאדה הראשונה, ואולי האחרונה בה ייטול חלק במהלך הקריירה, וניכר עליו כי הוא רוצה קצת יותר מדי. הוא הלך פעם אחר פעם לסל וזרק מבלי שהכדור ינוע וככל שהתקדם המשחק, הוא איבד את השחקנים המשלימים, שיכולת טובה שלהם אמורה להקל על היכולת שלו להשיג סלים קלים יותר. באופן כללי, עושה רושם שצרפת שילמה ביוקר על כך שנתלתה מדי בפארקר. שחקני התקפה מוכשרים בסגל כמו ננדו דה קולו וקווין סראפין רק הבליחו בטורניר בלונדון ולא קיבלו מספיק הזדמנויות, או חופש פעולה, כדי לתת גושפנקא התקפית נוספת לצרפת. לפארקר יש אחריות גדולה לכך.

הריקוד האחרון של ארגנטינה

די היה לראות אותו מזנק על הפרקט וכמעט נפצע במשחק הפתיחה של הארגנטינאים בטורניר מול ליטא, במצב בו הוליכו הדרום אמריקאים בבטחה, כדי להבין עד כמה הגארד בן ה-35 נחוש להשיג משהו בלונדון. מאנו ג'ינובילי (צילום: רויטרס)

בייג'ינג 2008, המשחק על מדליית הארד. מאנו ג'ינובילי סוחב פציעה בקרסול והרופאים מחליטים עבורו כי לא ייטול חלק במשחק. הארגנטינאים מגיעים לאולם ומתחילים להתכונן, כשלפתע ג'ינובילי נצפה כשהוא לובש את מדי המשחק. "הוא שם את מגני הקרסוליים שלו וכולם שתקו. כולם הלכו להתחיל להתחמם במגרש עצמו ומאנו הצטרף אליהם בשקט ומבלי לומר מילה, כאילו הכול כרגיל", נזכר מאמן נבחרת ארגנטינה בזמנו, סרג'יו הרננדז. "אחרי 10 דקות, הוא הבין שהכאב גדול מדי בשביל לשחק, חזר לחדר ההלבשה להחליף בגדים והחל לבכות", הוא סיפר.

רמת המחויבות של ג'ינובילי לנבחרת, כפי שמשתקפת בסיפור הזה, בהחלט לא השתנתה. ההפך הוא הנכון: די היה לראות אותו מזנק על הפרקט וכמעט נפצע במשחק הפתיחה של הארגנטינאים בטורניר מול ליטא, במצב בו הוליכו הדרום אמריקאים בבטחה, כדי להבין עד כמה הגארד בן ה-35 נחוש להשיג משהו בלונדון. ג'ינובילי כבר הודיע שיפרוש מהנבחרת לאחר הטורניר בלונדון, אבל זה לא רק הוא. עבור דור הזהב הארגנטינאי כולו, שהרים את הכדורסל במדינה לגבהים שמעולם לא הכיר, יהיה זה אקורד הסיום. כבר דובר רבות על כך שג'ינובילי, סקולה והשאר ישאירו בנבחרת ארגנטינה בור ללא תחתית. נדמה שאין אח ורע לתופעה שכזו, לגרעין שחקנים יחיד בדור, או בהיסטוריה, שמהווה אנומליה מוחלטת ונמצא כל כך גבוה מעל ענף ספורט שלם. בפרספקטיבת הזמן, הוכח כי זה לא הכדורסל הארגנטינאי שהלך קדימה, אלא שפשוט מדובר בקבוצה יחידנית ומופלאה שלא תשוב עוד.

סגל השחקנים הזה, שמשחק ומתחרה כל כך הרבה שנים יחדיו, שזכה כנגד כל הסיכויים במדליות ובאליפויות עולם, הוא הוא הסיפור המרגש של טורניר הכדורסל בלונדון. לארגנטינה עדיין נשארו טונות של כישרון, אך עוד יותר נשארו לה רוח קבוצתית ורעב מדהימים. הם עולים לכל משחק בטירוף, נותרים אחוזי אמוק גם על הספסל וחשוב מכך, מבינים זה את זה בצורה עיוורת. ניכר היטב באוויר כי זהו כנראה סיבוב ההופעות האחרון שלה. לקראת סיום משחקה של ארגנטינה מול ניגריה, בו הבטיחו את העלייה לרבע הגמר, הקהל הארגנטינאי החל בשירה גדולה באולם ואילו כל השחקנים הארגנטינאים הצטרפו לשירת האוהדים מהספסל. פרץ השמחה של השחקנים בסיום מול ברזיל הוא עוד דוגמא. כולם יודעים שזוהי סופה של תקופה.

בחצי הגמר יחלמו הארגנטינאים לסגור מעגל, 10 שנים לאחר שהדהימו את האמריקאים באליפות העולם באינדיאנפוליס והפכו לנבחרת הראשונה לנצח את הנבחרת האמריקאית בגלגולה הנוכחי. למול העומק והאתלטיות של מייק ששבסקי וחבורתו, זה כמעט בלתי אפשרי. אך בין אם יזכו ג'ינובילי וארגנטינה במדליה הנכספת, ובין אם לאו, ניפרד בכאב מאחת הנבחרות הגדולות שראה הכדורסל העולמי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully