כמה קל לסכם משלחת אולימפית ישראלית בכישלון. המילה הזו, שכמעט התאהבנו בה. והאמת, בצדק. בכל תחומי החיים הציבוריים, הישראלים מוקפים בכישלונות, שנדמה שהולכים ומתרבים. כמה כיף לסמן "כשלונות" ולרדת עליהם. ברוב המקרים, גם בצדק. אבל מי שמסתכל על לי קורזיץ מדברת באהבה, גאווה וכנות על הפספוס שלה, ממש שניה אחריו לא יכול שלא להתמלא גאווה. אי אפשר לא להתאהב בה. לא יכול להיות שהבחורה הזאת, ההתנהלות שלו וההופעה שלה הם כישלון.
"הים אכזב אותי היום, אבל הוא עדיין בלב שלי", אומרת קורזיץ. כמה אהבה יש בה למה שהיא עושה. כמה כבוד למקצוע. כל-כך אכזר היה הים אליה, כמו שהיא מעידה, וכל מה שהיא רוצה זה רק לשוב אליו, "לגלוש בהוואי", כמו שהיא מתארת. תראו לי עוד ישראלי שמכבד כל-כך את מה שהוא עושה. תראו לי 120 כאלה במשכן הכנסת. כמה כישרון יש בלי קורזיץ; אלופת עולם בגיל 19, פעמיים ברציפות ושלוש פעמים בסך הכל. כמה ספורטאים כבר יש לנו, שזכו באליפות העולם שלוש פעמים בחייהם? רמז: אף אחד.
כמה גאווה יש בלי קורזיץ בייצוג המדינה שלה. "רציתי לשמח את כולם ולהראות שאנחנו לא פראיירים", היא מספרת. לא, היא לא מתביישת במה שהיא עשתה. לא שיש בעיה בבושה אולי מוטב שכמה ישראלים נוספים יצטיידו בה אבל לי קורזיץ לא מתבישת. אין לה במה להתבייש. היא נלחמה כארי כדי להצדיק את התקוות שלנו בה. כשהעסק הלך למקומות שהיא חזקה בהם היא הצליחה, בענק. כשהעסק הלך למקומות אחרים היא לא. בשיוט המדליות היא פישלה. ולא, היא לא תסתיר את זה. היא לא תסתיר את זה, כי גם כל-כך הרבה כנות יש בלי קורזיץ. "צריך כישרון מיוחד לפספס ככה את המדליה", היא מודה. היא לא מסתתרת מאחורי אף אחד ושום דבר. גם לא מאחורי אותה בעיה רפואית, אותה התעקשה בכל כוחה להסתיר, ולטעון שהיא לא תשפיע עליה. "אני מאוד עצובה", היא מוסיפה.
הגאווה, האהבה והכבוד למקצוע, הכנות. איזה מודל לספורטאי. אם היינו באמת רוצים להצליח בזירה האולימפית, ולא רק להצביע ולהנות מכשלונותינו, היינו לוקחים ספורטאי כזה ומחבקים אותו. לא כשהוא מצליח אלא דווקא כשהוא כושל. תסתכלו על לי קורזיץ, תשמרו עליה, תפתחו אותה, תדאגו שתישאר בתחום גם אחרי שתפרוש, שתלמד ילדים.
הלקאת הספורטאים היא לא הכתובת
בוועד האולימפי הבטיחו מענק של מיליון שקלים לזוכה במדליית הזהב. מי ששמע את לי קורזיץ היום אחרי השיוט האחרון, מי שראה אותה בשבועיים האחרונים מבין שהיא לא צריכה שום "תמריץ" כדי לזכות במדליית זהב. גם לא שטילוב, לא תומרקין ולא שלזינגר. אבל אוי, כמה שיעזור הדבר לשלזינגר אם מיליון השקלים הללו יסייעו לה בארבע השנים הקרובות להתכונן לריו. את הדיבידנד היא כבר תדע להחזיר. זו חוכמה קטנה מאוד להבטיח להם הבטחות ליום שאחרי החוכמה היא לדעת לדאוג להם היום.
אל תטעו הכישלון הישראלי בלונדון, של המשלחת כולה, הוא ברור ובולט. הוא מסמל כישלון מתמשך בתרבות הספורט במדינה. צריך לתחקר, צריך להפוך שולחנות, להעיף אנשים אולי, צריך לשנות כאן את הכל משיעורי החינוך הגופני ועד לתקצוב ספורטאי ומאמני העילית. הניצחון, ההישג, אלה עדיין הערכים העליונים בספורט אבל הם בוודאי לא יוגשמו בהלקאת הספורטאים האולימפיים עצמם. הם לא הכתובת. אלה לא הכדורגלנים שלנו; אין אף אחד שרצה בהצלחתם יותר מהם.
תפרקו איגודים ומרכזים, תערפו את ראשיהם, תשפצו מתקנים, תחזקו את החינוך הגופני. על הכל צריך לעבוד. אבל אל תגעו בספורטאים. תסתכלו על מודל לי קורזיץ לא צריך לשנות בו מאום. תנו לי 20 לי קורזיץ. תנו לי 20 ספורטאים עם גאווה ואהבה למקצוע שלהם, עם כנות ולחימה כזאת. תנו לי 20 כאלה, והנצחונות יבואו, המדליות עוד יגיעו. ובינתיים, עד שיגיעו, אני מסתכל על לי קורזיץ, ואני מתמלא גאווה שהחברה שאני מסתובב בה הצמיחה דבר כזה. ולא בשביל הרגש הזה בדיוק שלחנו ספורטאים ללונדון?