1. לפני 43 שנה נשלחה המילה Login ממחשב שמוקם באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס למחשב שניצב באוניברסיטת סטנפורד, פעולה שנקטעה אמנם בהברה Lo, אך בישרה בדיעבד את הולדתה של התקשורת הבין מחשבית. בערך 20 שנה מאוחר יותר הוקם אתר ה-WWW הראשון במרכז האירופי לחקר הגרעין. עשור לפני כן כבר פעלה באוניברסיטת בן גוריון מערכת הדואר האלקטרוני העברית הראשונה. רגע אחרי שהתחלף המילניום החל הפס הרחב לתפוס תאוצה. ב-14 בפברואר 2005 הוקם האתר יוטיוב. שנה לאחר מכן פתחה פייסבוק את הרשת החברתית שלה לשימוש הקהל הרחב. בינתיים הופיעו רשתות חברתיות נוספות, שליחת קבצי קול ותמונה נהפכה לשכיחה יותר מפיצוח גרעינים, סרטים ואלבומי מוזיקה החלו להתנגן במכשירי טלפון ניידים, בני אדם בכל נקודה על פני הכדור החלו לדבר זה עם זה בשיחות ועידה אינטרנטיות וצ'אטים בסקייפ.
והנה, בחלוף כל אלה, יותר ממאה שנה אחרי שחזו האבות הרוחניים של הרשת כי בבוא היום המידע יזרום חופשי כמו הרוח, ובעוד תועמלניה משוררים בשבחה השכם וערב וקוברים את אמצעי התקשורת הישנים עמוק בירכתי העבר, עדיין, את האולימפיאדה אנחנו מתעקשים לראות בטלוויזיה. ולא סתם בטלוויזיה, לא תאמרו באיזה ערוץ אינטרנטי, אפילו לא באחד מהערוצים המסחריים, אלא בטלוויזיה הממלכתית, בערוץ הציבורי, שקרביו מסדרונות מאובקים, טכנאים באים בימים וועדי עובדים, תמונתו מרצדת ושדריו עטורי שיער שיבה. ניתן להסביר את הנוהג המשונה הזה בכך שעדיין לא התחלפו הדורות, או בסיבות כלכליות, או תרבותיות, ויש שיטענו כי זוהי למעשה ההוכחה כי הבשורה הטכנולוגית נישאה בפיהם של משיחי שקר. אבל בסופו של דבר השורה התחתונה היא שהנה כי כן, כל הדיגיטליות הזאת והטכנולוגיה והעולם החדש שבכף ידינו, ניגפים בפני כוח עלום, בלתי מפוענח, חסר פשר וצורה, אנושי להכעיס: כוחו של הרגל.
2. אבל גם הערוץ הזה, המאובן, מבקש להשתלב ברוח התקופה, ובתחתית המסך מלווים את השידורים כיתובים שמתחלפים תדיר מתחת לכותרת "ישראל מעודדת בפייסבוק". ונשאלת השאלה, מי טורח בצהרי היום, בעיצומו של גמר אולימפי מורט עצבים או קרב על מדליה, לשלוח הודעה הגורסת כי "שחר צוברי הוא גאווה לעם ישראל" או מתעקש להבהיר ש"אוהבים אותך אריק זאבי". מיהו או מיהי אותו טיפוס חדור להט פטריוטי, שברשותו מספיק זמן פנוי כדי למסור ש"כולנו מאחוריך נמרוד שפירא!". אמנם הרוח הארכאית שמושלת בכיתובים עומדים בניגוד גמור להוויית הרשת ולנימה הספקנית והביקורתית שטבועה, אבל נעים לגלות שמסתובבים בינינו כה רבים שרוחם אופטימית גם בימים אלו, בייחוד שדרושה ועדת איתור דקדקנית כדי לשלוף אותם מבין ריבואות הסטטוסים בפייסבוק ובטוויטר שגורסים במפגיע שהספורטאים הישראלים דווקא לא מספקים את הסחורה. ואם זה המצב, אז מדוע "ישראל מעודדת"? מדוע לא ישראל אומרת את אשר על לבה או פשוט העם אומר את דברו? משום שזאת טלוויזיה, והיא מספקת אשליה, לא תמונת מצב אובייקטיבית. ובכלל, זה לא הזמן לביקורת. לא רק בספורט, אלא בהכל.
3. שדר אגרוף אינו פרשן. שדר אגרוף טוב גם יודע את זה. שדר אגרוף מצוין יודע לגרום לפרשן שלצדו להישמע כאילו הוא כלל אינו זקוק לו. שדרי האגרוף ב-HBO הם הטובים בעולם ולצדם פרשנו לאורך השנים מתאגרפים דגולים כמו פרייזר ודה-לה-הויה (שהוא גם אחד ממפיקי הקרבות הגדולים בעולם). הרשת שמה לעצמה למטרה להפוך את האלימות לנשק האמנותי החזק ביותר שלה, בין אם זה הסופרנוס ובין אם זה ערבי הקרבות המפורסמים שלהם.
גם כאן וגם כאן הם הצליחו להבין את המערך הפסיכולוגי שמאחורי האדם התוקף: לא מדובר בהתפרצות זעם, אלא בתכנית סדורה היטב; לא מדובר בארבע מכות (ג'ב, קרוס, הוק, אפר-קאט, לגוף או לראש), אלא בתכנון מחושב של פירוק היריב, בראש ובראשונה מנטאלית. שדר אגרוף טוב מגיע לשידור אחרי שהוא יודע מה תכנית הפעולה של כל אחד מהיריבים: האם הוא הולך לתקוף בעיקר גוף או ראש, האם הוא ברואולר (מתאגרף קטטות) או בוקסר (מתאגרף טכני), מה הקומבינציה החביבה על המאמן שלו, האם מוטת הידיים שלו תוביל אותו להשתמש בעיקר במכות קצרות או ארוכות. שדר אגרוף מיומן יודע להבחין בקומבינציית מכות מהירה, אילו מכות היא כללה, האם היא הייתה מדויקת או חסרת ערך.
שדר אגרוף טוב נדרש לא רק לזהות את הטכניקה, הטקטיקה והפסיכולוגיה בזירה, אלא גם מי מהמתאגרפים הולך להיות מקצוען ומי יסיים את דרכו כחובב. עמית הורסקי הוא שדר כדורגל טוב מאוד, אבל הוא לא שדר אגרוף. הוא גם לא שדר טניס. לכן כשהוא משדר אגרוף הוא מסתפק בספירת אגרופים, ושהוא משדר טניס הוא בעיקר מעודד את ארליך ורם בקריאות "יש!" אחרי חבטה מוצלחת. אז למה עמית הורסקי משדר אגרוף וטניס? כי עמית הורסקי צריך להתפרנס והערוץ הראשון צריך לחסוך בעלויות.
4.
סופית, הנבחרת האמריקאית בכדורסל מכונה נבחרת החלומות כי אחרי עשר דקות אפשר לסגור את הטלוויזיה וללכת לישון. לילה טוב מירושלים.