חולמים בהקיץ

צפו בתקציר של נבחרת ארצות הברית מול טוניסיה

ערב פתיחת המשחקים האולימפיים, שאלה אחת הטרידה את האמריקאים יותר מכל: האם יש מקום להשוואה בין הנבחרת שתיסע ללונדון לבין ה"דרים טים" המקוריות והבלתי נשכחת של אולימפיאדת ברצלונה 1992? הפולמוס בעניין לא בא משום מקום: היו אלו שחקני הנבחרת האמריקאית, בעיקר קובי בריאנט ולברון ג'יימס, שהפנו את הדיון בדיוק למקום הזה והתבטאו בנושא ללא כל חשש. כמו פרומו מהוקצע ומתוכנן היטב, גם הצהרותיהם המפוצצות פגעו בדיוק בבטן הרכה של אוהד הספורט הממוצע: הצורך להשתעשע בהשוואות היסטוריות. כך נולד לו ויכוח נוקב, איזה אבסורד, עוד בטרם הוכיחה הנבחרת הנוכחית דבר. אך מעבר למוח השיווקי המבריק שגילו כאן בריאנט וג'יימס, יהיה טיפשי לחשוב שאלו הן הצהרות סרק, או כאלו שאין בהם כדי ללמד על הלך הרוח בקרב שחקני הנבחרת.

נדמה שהאמריקאים הגיעו ללונדון במצב צבירה אחר לחלוטין מזה שאפיין אותם בשנים האחרונות. הרי רק בשנת 2006 הוחלט בארצות הברית על מהפכה. זה קרה לאחר שארצות הברית, שראתה את עצמה כמורמת מעם ובעלת עליונות מוחלטת על שאר העולם, חטפה יותר מדי סטירות מצלצלות מתחילת ועד אמצע המילניום הנוכחי. אחרי הפיאסקו המדהים באולימפיאדת אתונה 2004, ההפסד לנבחרת יוון בחצי הגמר של אליפות העולם ביפן ב-2006 היה הקש ששבר את גב הגמל. ארצות הברית כולה קיבלה קריאת השכמה ולאולימפיאדת בייג'ינג 2008 היא כבר שלחה את הסגל הטוב ביותר שיכלה, כולל השחקנים הטובים בעולם. התחושה הייתה ששחקני הנבחרת מגיעים כשבראש מעייניהם הרצון להשיב את הכבוד שהלך לאיבוד. להוכיח שוב לעולם מהו מקומה של ארצות הברית בכדורסל. האמריקאים אכן עמדו במשימה, כשגם בזכייה באליפות העולם ב-2010 נדמה היה שהפצעים טרם הגלידו, וכי הם באים עם דחף חזק ביותר.

והנה, שש שנים לאחר המכה שניחתה עליה, מה נשאר מאותו דחף? לא הרבה, מסתמן. ארצות הברית שוב בטוחה בעצמה. בטוחה בעצמה מספיק על מנת לשכוח ממה שהיה: כעת, ארצות הברית כמעט ולא פוזלת אל יריבותיה, אלא מרוכזת בעצמה. היא מנסה לשכתב מחדש את ההיסטוריה שהיא עצמה העמידה ב-1992 ולא לתקן רושם רע מהעבר. היא שוב רוצה לדרוס, לא רק לנצח. למען האמת, קשה להאשים אותה. לנבחרות שאר העולם אין באמת מה להציע מול השחקנים האמריקאים המובחרים, וודאי שלא במצב הנוכחי, כשספרד רחוקה מכושר שיא, ארגנטינה זקנה מדי וכוכב צרפת טוני פארקר נראה כמי שטרם החלים באופן סופי מהפציעה שלו בעין.

קשים הם חייהם של אלו שהודבקה להם תווית "שואו-טיים" על המצח. עם הביטחון שנצבר והרצון לפחות להידמות במשהו ל"דרים טים" המקורית, שחקני הנבחרת סוחבים על גבם, לצד השאיפה להביס בכל משחק, גם את ציווי הקהל לספק בידור נון-סטופ. אלמנט הלוליינות של השחקנים אמריקאים עשוי להיות מסוכן, למרות הכול, אם יתפוס לפתע חשיבות רבה מדי. הפתיחה המנומנמת של האמריקאים בשני המשחקים הראשונים של הטורניר מול צרפת וטוניסיה, למשל, יכולים להיות דוגמא קטנה למידה של זחיחות. "הקשיים שחווינו כנבחרת בטורנירים מ-2002 עד 2006 היו קריאת השכמה גדולה מאוד עבורנו. אני חושב שאותה קריאה עדיין מהדהדת חזק מאוד בראש של השחקנים", אמר מאמן הנבחרת האמריקאית מייק ששבסקי כמה ימים לפני פתיחת המשחקים. האומנם?

בסיום המשחק בו הובסה סין 54:73 על ידי רוסיה, נדרש מאמן הנבחרת הסינית, האמריקאי בוב דונוולד ג'וניור, לשאלה עד כמה טובה היא נבחרתו של דיוויד בלאט. "אני חושב שהם ארוכים מאוד, פיזיים מאוד ומה שבטוח, הם כיסחו לנו את הצורה", התלוצץ המאמן במרירות. "הנוכחות של בלאט בנבחרת רק מעצימה את הכוח שלה ומגדילה את הסיכוי שלה ללכת רחוק בטורניר", קבע. ואכן, לאחר שני מחזורי משחקים בהם רוסיה הביסה בנוסף לסין גם את בריטניה המארחת, נדמה שנבחרת רוסיה שבה לקבל את הכבוד לו היא ראויה בהחלט, על אף העובדה שזכתה להגרלה קלה בפתיחת המשחקים. אולי הייתה זו העובדה שהיא נאלצה לעלות ללונדון מטורניר המוקדמות בוונצואלה, או שמא זהו הנתון המצביע על כך שהיא מעולם לא עברה את שלב רבע הגמר באולימפיאדה. כך או אחרת, רוסיה נשכחה מעט בדיון על המועמדות הפוטנציאליות למדליה.

הרי אם חושבים על זה לעומק, להישגים המצוינים של בלאט עם הרוסים בשש השנים האחרונות היה תמיד מתווה קבוע. הנבחרת הזו נהגה להגיע עם הנמכה מסוימת של ציפיות, כשהעמידה את עצמה כאנדרדוג, אך בסופו של טורניר הצליחה להפתיע רבים פעם אחר פעם. התרחיש הזה עשוי באופן סביר ביותר לחזור על עצמו גם הפעם.

בל נשכח כי אותה רוסיה הייתה מהיחידות למתוח את ארצות הברית בארבע השנים האחרונות, כשבשלב רבע גמר אליפות העולם ב-2010 נוצחה 89:79 בקושי ובהרכב חסר למדי, שלא כלל את כוכביה הנוכחיים. ואם בארצות הברית עסקינן, הרי שלרוסים אמור להיות מצ'- אפ לא רע מולה גם הפעם. קאדר השחקנים שלה עומד בשורה אחת עם ספרד או צרפת, מבחינה אתלטית. היא אחת הנבחרות הגבוהות בטורניר, מה שעשוי להוות יתרון מול האמריקאים הקצרים בעמדות הפנים. השחקנים הבכירים שלה אינו עוד אוסף אקלקטי אלא שישה שחקנים ששיתפו פעולה בצסק"א אשתקד ומכירים אחד את השני מצוין.

יש לה מספר שחקנים מצוינים אשר אינם מוערכים דיו דוגמת ויקטור חריאפה ו-ויטאלי פרידזון, ומשחק ההתקפה שלה תלוי פחות בפעולות אישיות בזכות תנועה מתואמת ובלתי פוסקת של שחקנים ללא הכדור. מתווספת לכך העובדה שרוסיה זכתה סוף סוף בגארד הבכיר לו חיכתה מאז פרישתו של המתאזרח ג'יי אר הולדן מהנבחרת, בדמותו של אלכסיי שבד הנהדר. שחקנה החדש של מינסוטה וולבס הוא כישרון יוצא דופן עם עתיד שעשוי להיות ורוד אף ב-NBA, גם אם עליו לצבור עוד ניסיון. כמובן שכשמכניסים גם את אנדריי קירילנקו (שנמצא בכושר מצוין) למשוואה, מקבלים מועמדת בכירה מאוד למדליה. חוזקה האמיתי של רוסיה יעמוד למבחן רציני כבר ביום שבת בשחזור גמר יורו באסקט 2007, מול ספרד.

צרפת - ליטא (11:00)

הניצחון הנהדר של נבחרת צרפת אתמול על ארגנטינה 64:71 סיבך מאוד את תמונת העלייה בבית א' החזק. לאחר שני מחזורים בלבד, ארבע נבחרות עומדות על מאזן של ניצחון והפסד. מי שמצבה הפך לבעייתי ביותר בעקבות ההתפתחויות האחרונות היא ליטא, לה נותר עוד משחק כמעט בלתי אפשרי מול ארצות הברית ועוד משחק קל על הנייר מול טוניסיה. לצרפת, לעומת זאת, נותרו משחקים קלים יחסית מול ניגריה וטוניסיה ולכן, ניצחון שלה עשוי להיות צעד גדול בדרך למקום השני בבית.

לליטא צפוי משחק קשה במיוחד מול הצרפתים. הנבחרת של קסטוטיס קמזורה תצטרך בהכרח לשפר את ההגנה שלה, לאחר שספגה 101 נקודות קלילות מול ארגנטינה במשחק הפתיחה, כל זאת בהנחה סבירה שההגנה הצרפתית האתלטית והקשוחה תקשה עליה בצד ההתקפי החזק שלה. בצרפת, לעומת זאת, יצטרכו להמשיך ולקבל תרומה משמעותית מהשחקנים המשניים סראפין, דה קולו וגלאבל, שהיו אלו שלמעשה ניצחו את המשחק מול ארגנטינה קצרת הרוטציה. אם אלו יצטרפו לניקולה באטום ולטוני פארקר שמוסיף להתאושש מהפציעה שסוחב בעין, ליטא המשוועת לניצחון תתקשה לעצור בעדה.

ארצות הברית השתעשעה בטוניסיה

הקהל הבריטי בחר דווקא לעודד את המפסידים