פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מסיבת פיג'מות

        בזמן שהאולימפיאדה סיפקה כמה רגעים מדהימים, בערוץ 1 הלכו עם יעל ארד ואורי לוי, שסידרו לבן זילכה יופי של שנת צהריים

        יעל ארד (אביב חופי)
        האכזבה הכריעה אותה. ארד (צילום: אביב חופי)

        רגע של גילוי לב היה אתמול בצהריים, כמה דקות אחרי שאליס שלזינגר ירדה מהמזרן באולם הג'ודו בלונדון. באותם רגעים כבר נאבקו צמד המתחרות הבא, והשדר אורי לוי והפרשנית יעל ארד מצאו את עצמם נבוכים. מתחילת היום הם טוו עלילה ששיאה היה אמור להיות זכייתה של שלזינגר במדליה ראשונה עבור ישראל, או לפחות הפסד דרמטי, והנה למגינת הלב שלזינגר נוצחה עוד לפני הקרב על המדליה, ומשלב זה השאלה היחידה שנותרה לרחף באוויר ללא מענה, היא מה לעזאזל עושים עכשיו? משדרים ג'ודו? אשכרה?

        עמוק לתוך הקרב של איזו אחת מיפן נגד מישהי מקוריאה, ארד הודתה שהיא "נלחמת בפרץ האכזבה", אבל האכזבה העיפה אותה באיפון, ולכמה שניות ארוכות המדליסטית האולימפית והשדר שלצידה פשוט בהו בתחרות בשתיקה ששמורה לזוג נשוי שמרוח על הספה מול הטלוויזיה אחרי יותר מדי שנים ביחד, עד שלוי קטע את המבוכה והודה ש"בחצי הגמר הזה אנחנו עם קצת פחות התלהבות".

        כי בסופו של דבר, בלי המתח הפטריוטי, בשוך הראיונות עם התקווה האולימפית הבאה, ורגע אחרי שהציפיות מתפוגגות ומתויקות בארכיון לעוד ארבע שנים, זה אחרי הכל ג'ודו. רבאק, זה אפילו לא אגרוף, שגם בורים גמורים בתחום יכולים לזהות פצצה אכזרית לסרעפת; זה אפילו לא קרטה שעם קצת מזל מישהו יקבל במהלך הקרב בעיטה לפנים; זה ג'ודו. ולא סתם ג'ודו, זה ג'ודו של בונקריסטים. ג'ודו של שני מתחרים שבאים לשחק על אפס אפס בתקווה שהשופטים יקנו את הפוזה. תשאלו את אליס שלזינגר.

        אורי לוי, מנהל מחלקת הספורט רשות השידור (קובי אליהו)
        מה עושים עכשיו, לעזאזל? משדרים ג'ודו? (צילום: קובי אליהו)

        סביר להניח שהערוצים המסחריים לא היו מעבירים את השידורים טוב יותר. אם לא נכנעים לתחביב הלאומי לספור ליורם ארבל את הטעויות, השדרים והפרשנים עושים ברובם עבודה לא רעה בכלל והתקלות הטכניות נסבלות, לפחות עד לליל אמש, שנראה היה כאילו טכנאי הערוץ מבקשים לסגור איזה חשבון אישי עם גרטל. ואם כבר גרטל, אז הוא כבר עניין של טעם. אבל כשבוחנים את התמונה הכוללת, הערוץ הראשון נכשל בימים הראשונים של האולימפיאדה במבחן שכל עורך מתחיל יודע מכיר בחשיבותו מיומו הראשון בתפקיד - בתמהיל.

        כנראה שההצלחה היחסית של הישראלים בענף גרמה לקברניטי הערוץ לשים את מירב הז'יטונים על מזרן הג'ודו. אני מנחש שאילו היו לנו תותחים אולימפיים בגוגואים, רוב שידורי הערוץ היו מוקדשים לתחרויות בהטלת חרצני מישמיש. אלא שבמקרה הזה הגאווה הציונית עובדת לרגעת הערוץ. הג'ודוקאים הישראלים לא מספקים את הסחורה, וכך מוצאים את עצמם הצופים מעבירים צהריים אחר צהריים בבהייה בעיניים כלות באלמונים בפיג'מות משחקים בהפלות ומתכרבלים זה בזה. למען ההגינות, יש לציין שזה אכן מתכון יעיל לשנת צהריים בריאה.

        בינתיים, מלבד המופע של גרטל, ענפים איזוטרים פחות מוזנחים, וכמעשה שטן, דווקא שם מתרחשות הדרמות האמיתיות. נבחרת ספרד בכדורגל מסיימת את דרכה מוקדם מהצפוי; הדרים טים עם לברון וקובי שוחטים את צרפת; באולם ההתעמלות מתרחשת שערוריית שיפוט; המתעמלות האמריקאיות זוכות בזהב אחרי 16 שנים שחונות; צונגה מנצח על הדשא של ווימבלדון אחרי קרב מתיש בן כמעט ארבע שעות. את כל אלה לא ראיתם בערוץ ה-HD של הערוץ הראשון. גם לא באתר האינטרנט. במקום זה קיבלנו ג'ודו בהיי דפנישיין. אלא שאנחנו לא באמת אומה שחובבת ג'ודו; אנחנו אומה שחובבת מדליות. ובלעדיהן, הקרבות על המזרן היו גורמים לנו להתנמנם גם אם הם היו משודרים בתלת מימד.

        המתעמל היפני קוהי אוצ'ימורה (GettyImages , Ronald Martinez)
        איזו דרמה. כלומר, ככה אומרים. אנחנו לא זכינו לראות. אוצ'ימורה (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

        אולימפיאדה לונדון 2012 בוואלה!