למען האמת, מי שביקר בטקסי הנפת דגלי המשלחות בכפר האולימפי בימים האחרונים, יכול היה להבין שהמטרה העיקרית של האנגלים היא לתת שואו, כי יש להם תרבות עשירה להשוויץ בה. את האנגלים לא מעניין לעמוד דום ולהסתדר בשלשות או בשישיות. הם לא זקוקים לעוצמה כדי להראות מה הם יודעים לעשות. באותם טקסים, שחקנים וזמרים מוכשרים במיוחד היו מפוזרים בין הספורטאים בכפר האולימפי, במשהו שנראה בהתחלה כמו בלגאן שלם שהסתיים בטקס מהנה. גם טקס הפתיחה של המשחקים עצמם, בבימויו של דני בויל הגדול, התחיל בתפאורה מבולגנת ובקטעי וידאו אומנותיים שנחתכים מדי כמה שניות ומשאירים רק מקום לדמיון. חשוב לציין, הטור הזה נכתב תוך כדי צפייה מהטקס באצטדיון. מהמושב כאן, היה די ברור שאחת המשימות הקשות של בויל הייתה להעביר את כל ההתרחשות הזאת למסך טלוויזיה אחד. אולי לא בטוח שזה הצליח במקרה הזה, אבל מהאצטדיון זה נראה מדהים וכל זה מבלי לנסות אפילו להתחרות בסינים.
למילה "מגניב" אין ממש הגדרה בשפתנו. כל אחד יכול לפרש אותה איך שהוא רוצה, אבל רבים יסכימו שאחת ההגדרות הטובות ל"מגניב" היא שמישהו, או משהו, יכולים לגרום להתפעלות רבה בגלל מה שהם, ולא בגלל ששפכו עליהם זהב. זה בדיוק מה שהבריטים עשו בטקס הפתיחה של לונדון 2012. הם לקחו את כל המגניבות שלהם, אם זה ההיסטוריה, השפה, התרבות העשירה, ואפילו המלכה בכבודה ובעצמה- ו"פיזרו" את כל זה באצטדיון האולימפי במזרח לונדון במשך יותר משעתיים, עד שטקס מצעד המשלחות יצא לדרך.
די ברור, וגם היה אפשר להבין את זה ביציע העיתונאים, שאנשי העולם המערבי ולא רק הם, התגעגעו לטקס מהסוג הזה. מה שקרה לפני ארבע שנים בבייג'ינג היה מרשים, אבל מרשים מדי. תשפכו עלינו מיליון דולר פעם אחת ונהיה מרוצים, אבל המיליון השני כבר יראה אותו דבר - עם כל הכבוד להדלקת הלפיד המרשימה שראינו אז. מצד שני, תשפכו עלינו היסטוריה אנגלית, שייקספיר, מייק אולדפילד, מיסטר בין, קווין, סקס פיסטולס ואפילו פרודיג'י, ונמשיך להיות צמאים לבירה אנגלית טובה במשך כל הערב עם זה כמעט אף אחד לא יכול להתווכח. עוד דבר שהולך ומשתנה מפעם לפעם הוא ש"מצעירים" יותר ויותר את הטקס. את המוזיקה האלקטרונית במצעד המשלחות המציאו עוד באתונה 2004 עם סט של הדי.ג'יי טייסטו, אבל אין ספק שגם בקרב המשלחות עצמן, זה הולך ונהיה מטורף יותר. אם פעם ראינו יותר חליפות ועניבות במצעד, היום אנחנו רואים גברים צ'כים עם מגפיים כחולות, נושא דגל מפיג'י בבגדים שבטיים וישראלים ששוב לובשים את החליפות של "קסטרו", אבל הצליחו לחדש עם מטפחות שחורות לזכר חללי מינכן. זה אמנם נראה כחלק מהבגד, אבל עדיין כל הכבוד על היוזמה, ואולי זו התחלה של התייחסות חדשה לנושא הרצח הנתעב לפני 40 שנה.