החגיגה בעיצומה. זו לא חגיגה קולנית ורעשנית. זה אינו סגנונם של הבריטים, אמני האנדרסטייטמנט. אבל שלושה ימים לפני פתיחת המשחקים האולימפיים המסיבה יצאה לדרך. החגיגה ניכרת בכל מקום. ברחוב, בחנויות ובבתי הקפה. תחנות הרכבת התחתית מעוטרות בדגלי כל המדינות המשתתפות. כן, יש גם דגל ישראלי.
בקרונות הרכבת התחתית הנוסעים אינם מסתגרים בעצמם ושוקעים בקריאת העיתון, שמסתיר את פניהם, כמנהגם. לא הפעם. הם מחייכים ואף, הפלא ופלא, פותחים בשיחה עם זרים. כמובן שהשיחה נסובה על הנושא החביב כל כך על הבריטים: מזג האוויר. זה הנושא שנאמר עליו "מדוע הכול מדברים עליו ואף לא אחד עושה משהו כדי לשנותו".
לאחר שבועות של מזג אוויר גשום שגרם לשיטפונות והצפות בחלקים שונים של הממלכה המאוחדת, התבהרו אתמול (יום שלישי) השמיים והקיץ הגיע. הטמפרטורה טיפסה ל-30 מעלות. החום הפשיר את הבריטים הקרים והוציאם מאדישותם. הוא קילף אותם מבגדיהם. בכל מדשאה של פרק ובכל ספסל מיהרו עשרות אלפים להפקיר את גופם לשמש. בתי הקפה והפאבים, בכל שעות היום, לא רק ב- HAPPY HOUR מלאים בחוגגים כשכוסות הבירה והבקבוקים הריקים נערמים על השולחן.
בקרונות הלא ממוזגים, של ה"סנטרל ליין" המוביל לתחנת סטרטפורד, שבקרבתה שוכן הכפר האולימפי במזרח לונדון, הצטופפו והזיעו עשרות אלפי בני אדם. אבל עדיין הצפיפות נסבלת. נכון, גם בלי האולימפיאדה, לונדון, שהיא אחת הערים המתויירות בעולם, היא בלתי נסבלת בחודשי הקיץ. הליכה ברחוב משולה למעבר מכשולים. אבל למרות חצי מיליון התיירים הנוספים שהגיעו וצפויים להגיע במיוחד למשחקים, המצב אינו מתקרב לתרחיש יום הדין, שכלי התקשורת בישרו עליו וניסו להלך אימים על העולם. אמרו שלונדון תהיה לפקק תנועה אחד גדול. שהרכבת התחתית תתפקע מנוסעים. שהנסיעה בה תהיה לסיוט אחד נמשך. אז החדשות הטובות הן שזה לא קרה. לפחות לא אתמול, ביום שהגעתי.
הטיפול בנמל התעופה הית'רו היה יעיל ומהיר. התורים שרואי השחורות חזו, היו קצרים יחסית. זמן ההמתנה היה קצר ביותר. נכון, העיתונאים וכל מי שיש לו האמנה מטעם הוועדה המארגנת הספורטאים, המלווים, האורחים, עשרות אלפי בני אדם בסך הכול נהנים מטיפול מיוחד. מהיציאה מהשרוול בבית הנתיבות, דרך ביקורת הגבולות וכלה ברכבת המהירה לתחנת פדינגטון בלונדון וגם בה - נפרס על הרצפה קו ורוד של "המשפחה האולימפית". בעלי זכויות היתר צועדים לאורכו ועל כל צעד ושעל פוגשים מתנדבים אדיבים וחייכנים בחולצות אדומות, שעטים על כל אורח כדי לעזור בהכוונה, בהדרכה ובמילה טובה.
כמובן שגם בקרב "המשפחה האולימפית" יש הבדלי מעמדות. חברי הוועד האולימפי הבינלאומי וחברי הוועדה המארגנת הלונדונית ואורחיהם זוכים לטיפול VIP מפנק. הם לא עומדים בשום תור. מכניסים אותם לכלי רכב שמסיעים אותם בנתיבי תנועה מיוחדים ומהירים כדי להימנע מהאפשרות שחס וחלילה יתקעו בפקק לבתי המלון היוקרתיים ביותר.
היחס הזה מעסיק את כלי התקשורת הבריטיים, במיוחד את הצהובונים הפופולריים. ראיון של יושב ראש הוועד האולימפי הבינלאומי, הבלגי ז'ק רוג, שיחק לידיהם. רוג התראיין השבוע לתחנת רדיו מקומית ובתשובה לשאלה מדוע נהנים חברי הוועד מתנאים מועדפים אמר כי הם אינם מיוחסים ובעצם נמנים עם מעמד הפועלים. נכון, חברי הוועד לא מקבלים שכר בעד עבודתם אך הוצאות האירוח שלהם הן "לא רעות", אם נכנס לאווירת האנדרסטייטמנט. הצהובונים התגלגלו מצחוק. מעמד הפועלים? חברי הוועד האולימפי הבינלאומי?
דוברו האומלל של רוג נאלץ להסביר כי היו"ר התקשה באנגלית וניסה לומר כי חברי הוועד עובדים קשה מבוקר ועד הערב. אבל קשה היה לקבל את ההתפתלות של הדובר ולו משום שרוג, שייט אולימפי בעברו ורופא, חי באנגליה לא מעט שנים. האנגלית שלו טובה.
אבל לא צריך להיטפל לקטנות. האווירה נהדרת. ללונדון שהיא גם כך כרך קוסמופוליטי, נוסף השבוע עוד דוק של בינלאומיות. ספק אם יש שפה או ניב על פני כדור הארץ שלא נשמע כאן ובמיוחד בכפר האולימפי.
בכל יום מתקיים בכניסה לכפר טקס קבלת משלחות. אתמול היו אלה המשלחות של ירדן ואלג'יריה והאי טונגה שבאוקיינוס השקט. היום (רביעי) יקבלו בכפר האולימפי את פני המשלחת הישראלית. את המשלחות מקבלים, איך אפשר אחרת בבירת התיאטרון העולמי, שחקנים של קבוצת השחקנים הצעירים של ה-National Theatre - התיאטרון הלאומי. הם לבושים בשלל תלבושות המייצגות את ההיסטוריה האנגלית מהכיבוש הנורמני, דרך התקופה הטיודורית ועד "WE ARE THE CHAMPIONS של פרדי מרקורי ולהקת "קווין". השחקנים מקפצים, רוקדים, שרים, רוכבים על חד אופן ובעיקר משמיעים דברי משל ושנינה. דגל חמש הטבעות של הוועד האולימפי עולה לראש התורן. חיילים וחיילות מצבא הוד מלכותה מצדיעים. הטקס מסתיים בהשמעת ההמנון הלאומי.
שני דברים עלולים להעיב על האווירה. האחד הוא המחירים המופקעים. האולימפיאדה היא לא רק אירוע ספורטיבי. היא גם מאורע ממוסחר עד לזרא. בקבוק מים עולה בכפר האולימפי 10 שקל, אך בעיקר מופקעים מחירי המזכרות. ספל פשוט עם לוגו המשחקים 50 שקל. חולצת טי מכותנה בין 110 ל-180 שקל. מחזיק מפתחות 40 שקל. וחלק מהמוצרים כבר אזלו והחנויות ממתינות בעצבנות ובכיליון עיניים לאספקה חדשה.
החשש הגדול שאף לא אחד מדבר אודותיו הוא של איומי הטרור. זו האולימפיאדה השלישית מאז אירועי ה-11 בספטמבר 2001 שברקע הדברים מקנן תמיד החשש שמא..... שמא טרוריסטים ינסו לשבש את חגיגת העולם. האחראים על הביטחון של הוועדה המארגנת, בהדרכת שירותי הביון הבריטיים ותוך ייעוץ עם קהילות המודיעין של מדינות העולם, כולל ישראל, הכינו רשימה ארוכה של תרחישי טרור. אין קבוצת טרור או ארגון גרילה אורבני או אנרכיסטים או מתנגדי הגלובליזציה, שאינה נזכרת ברשימה זו.
מעל כולם מזדקר כמובן האיום של רעיון הג'יהאד העולמי, מבית מדרשו של אוסמה בן לאדן. התקשורת הבריטית דאגה השבוע בדיווחים היסטריים ומעוררי פאניקה להעצים ולהזין עוד יותר את החרדה. במיוחד הם הדגישו את הסכנה למשלחת הישראלית מפני אירן או החיזבאללה והזכירו כי לפני ארבעים שנים בדיוק התרחש טבח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן.
בלי להמעיט מהסכנה, ועד כמה שניתן היה להתרשם, משלחת ישראל מאובטחת היטב, בלי קשר לעובדה כי המוטיבציה האירנית שונה בתכלית השינוי מזו של אש"ף לפני ארבעים שנים. בניגוד לאש"ף אז, לאירן ולחיזבאללה כיום יש אמנם עניין לפגוע בישראל, אך בלי להותיר טביעות אצבע. לכן האולימפיאדה אינה בדיוק הזירה האידאלית עבורם.
בכל מקרה, במסלול שעשיתי מנמל התעופה הית'רו ועד לכפר האולימפי, נראה בעליל כי האבטחה היא טובה וסידורי הביטחון הם קפדניים. תעודות ותגים נבדקים שוב ושוב. תיקים נפתחים ומכונות השיקוף עובדות ללא הרף. ועוד יותר מכך, ברור מעל לכל ספק כי מאחורי הקלעים MI5, "השב"כ הבריטי", ו-MI6, "המוסד הבריטי", יחד עם היחידה המיוחדת של משטרת בריטניה, להם יש שם טוב של ארגונים יעילים ומקצועיים, פועלים שעות נוספות כדי שהמשחקים יעברו בשלום. כמובן שזו אינו ערובה שמשהו עלול להשתבש.