לזכיה ביורובאסקט 2011 עם נבחרת ספרד היתה עבור סרג' איבקה משמעות מיוחדת. מלבד העובדה שהיתה זו הפעם הראשונה בה זכה הקונגולזי בתואר במהלך הקריירה המקצוענית שלו, ביום הגמר הוא אף חגג את יום הולדתו ה-22. עם חמש חסימות ענקיות ששינו לחלוטין את מהלך המשחק, לאיבקה היה חלק חשוב בהשלמת המשימה הספרדית לזכייה בתואר בפעם השנייה ברציפות, הפעם מול צרפת. למחרת, נחתה הנבחרת אל תוך ים של ספרדים במדריד, שבאו לחגוג את הזכייה בכיכר המרכזית פלאסה מאיור. "אני רוצה להודות לכל אחד ואחד מכם, האוהדים, ולומר לכם שגם בזכותכם באתי ונתתי את כל כולי עבור נבחרת ספרד", התרגש איבקה מהמחווה של ההמון, ששר לו לכבוד יום ההולדת יחד עם כל שחקני הסגל. "אני חווה כעת את אחד הרגעים היפים והמאושרים ביותר בחיים שלי. אני מאושר להיות עם השחקנים הללו, כולם כאן אנשים נהדרים. עם הנבחרת הזאת, אני מצפה לשחק עוד הרבה שנים ולזכות בעוד ועוד תארים כמו זה".
מילותיו של איבקה כמו יצאו מפיו של פטריוט ספרדי מינקות, גם אם ניתן היה להבחין במבטא הצרפתי שסוחב עימו מקונגו. אולי היתה זו הפנאטיות שדבקה באיבקה מחבריו לנבחרת, שלא יפסידו הזדמנות לשחק עבור ספרד גם כשחבל כרוך סביב צווארם. אך אם להתייחס לרוח דבריו של הקונגולזי, לא ניתן היה לקבל ולו רמז לכך שספרד, למעשה, היתה עבורו רק תחנת מעבר זמנית, בדרך לקריירת מוצלחת ב-NBA. מה מוביל, אם כך, שחקן אפריקאי צעיר להילחם על האפשרות לשחק בנבחרתה של ספרד, בה שהה במשך שלוש שנים בלבד בחייו? נדמה שלא ניתן לקבל תמונה מלאה מבלי לספר את הסיפור המרתק על חייו המוקדמים של איבקה.
הכדורסל כמפלט
כילד, חגג איבקה ימי הולדת בנסיבות הרבה פחות משמחות. זמן קצר לפני שמלאו לינוקא תשע שנים, פרצה במולדתו מלחמת קונגו השנייה, או בכינויה העדכני "מלחמת העולם של אפריקה". המלחמה העקובה מדם, שגבתה את חייהם של לא פחות מ-5.4 מיליון בני אדם מתשע מדינות אפריקאיות, הכתה במלוא כוחה בברזוויל, עיר נעוריו של איבקה, אשר היוותה סלע מחלוקת בין קונגו ליריבתה במלחמה זאיר. רק שנה קודם לכן, איבד איבקה את אימו, שנפטרה ממחלה וכבר הומט עליו אסון אחר. המלחמה שניטשה באזור הכריחה את משפחתו של איבקה לברוח ולהעתיק את מקום מגוריהם לעיר אואסו המרוחקת, בה למדו לחיות ללא חשמל או מים.
בעין הסערה, הכדורסל היה אי של שפיות, מעין מפלט מהמציאות עבור איבקה. למעשה, הוא נולד ממש לתוך הענף: אביו, דיסייר איבאקה, היה כדורסלן מקצועני בקונגו ואף שיחק בנבחרת בצעירותו. גם אימו שנפטרה, אמדו ז'ונגה, שיחקה כדורסל בנבחרת זאיר. "באותה תקופה לא היה יום שלא הייתי משחק כדורסל, זה מה שרציתי שיעסיק אותי במהלך היום. אם היה יום שלא הייתי משחק בו, הייתי מרגיש כל כך רע", נזכר לא מזמן איבקה בימים ההם. "התנאים שלנו היו נמוכים מאוד כמו שאפשר לנחש, אבל כל כך אהבתי את המשחק שזה בכלל לא שינה לי".
אולם במקביל להתפתחותו ככדורסלן, המציאות הקשה טפחה על פניו שוב ושוב. בשנת 2002 נכלא אביו על ידי ממשלת זאיר, זאת לאחר שחזר לעבוד בברזוויל ונקלע לשטחה של מדינת האויב זאיר. שנתיים תמימות ישב אביו בכלא, זמן שסרג' חי אצל סבתו, יחד עם עשרת אחיו. "אלו היו השנים הקשות בחיי, אבל החלום להיות שחקן כדורסל תמיד דחף אותי קדימה", התבטא לאחרונה איבקה.
בנסיבות הללו, איבקה עוד לא חשב על מעבר מחוץ לקונגו, אך מובן שמהלך כזה היה עשוי להיות המאורע המחולל בקריירה שלו. והרגע המכונן אכן הגיע, כשהאתלט הבוסרי היה בן 16 ושיחק באליפות אפריקה לנוער בדרום אפריקה. הסקאוט הספרדי פרה גאייגו התרשם ממנו עמוקות, החליט להביא אותו לספרד והנחית אותו בהוספיטלט, מועדון קטאלני קטן, אך עם מחלקת נוער מפותחת למדי. וכן, גם עם חשמל ומים.
זו ילדותי השנייה
בניגוד לאחרים שעשו מעבר שכזה בעבר, איבקה השאיר הכול מאחוריו. המשפחה והחברים נשארו כולם בקונגו. מנהלה המקצועי של הוספיטלט דאז, ג'ורדי ארדוול, לקח את הכישרון הצעיר תחת חסותו והלין אותו בביתו. "הייתי קצת כמו האח הגדול שלו. סרג' לא דיבר מילה בספרדית והיה צריך להתחיל איתו הכל מהבסיס", נזכר ארדוול, שלימים קשריו עם איבקה יהפכו לאדוקים ביותר. "באחד מהערבים ראינו משחק של נבחרת ספרד בטלוויזיה והוא שאל אותי אם אי פעם הוא יוכל לשחק עם הנבחרת הזאת. צחקתי, כי הוא היה אז תמים ולא הבין מה זה אומר. בדיעבד, זה בדיוק מה שקרה". אחרי שתי עונות בהוספיטלט הקטאלנית איבקה הפך לשם מוכר בקרב סקאוטים, כשבמחנה האימונים השנתי והמפורסם בטרוויזו הילד הרשים מאוד, עד כדי כך שהג'נרל מנג'ר המוערך של אוקלהומה סיטי בחר בו במקום ה-24 של דראפט 2008.
בדומה למספר שחקנים לפניו ואחריו, גם איבקה נותר באירופה אחרי בחירתו בדראפט. הפורוורד המוכשר עבר בצוותא עם ג'ורדי ארדוול למנרסה על מנת להמשיך ולהתחשל לפני המעבר הגדול מכולם. "סרג' הגיע לספרד ממצב שלא היה לו כלום ולכן הוא כל כך העריך כל דבר שקיבל", אומר העיתונאי פראן מרטינס. "מהרגע הראשון שלו בספרד הוא היה אסיר תודה על כל מה שקורה לו. הוא הגיע לכאן כילד והתבגר מהר כי זה מה שנדרש ממנו בשביל להתקדם. גם הוא ידע, בעצם, שאילולא המעבר לספרד ה-NBA היה היום בשבילו עדיין חלום רחוק מאוד, אולי אפילו בלתי אפשרי".
איבקה עזב את ספרד לטובת קריירה מוצלחת באוקלהומה סיטי, אבל השאיר אחריו דברים בשביל לחזור. את איגור, אחיו הצעיר ממנו בשלוש שנים, שידך לקבוצתו בעבר מנרסה (נכון להיום, איגור כבר איננו שחקן הקבוצה אך משחק בקבוצה אחרת בספרד). הקונגולזי אף רכש לעצמו בית בברצלונה והצהיר מספר פעמים כי בתום הקריירה יגור בבירת קטאלוניה. האזרחות הספרדית הוענקה לו לקראת טורניר היורובאסקט האחרון, בעקבות בקשה שהוא עצמו העביר.
"אני יודע שיש אנשים שמבקרים את ההחלטה שאשחק בנבחרת, אבל האמת היא שספרד הפכה לביתי השני", הצהיר איבקה לאחר קבלת האזרחות באופן רשמי. "בזכות המדינה הזאת ומה שקיבלתי בה הפכתי למה שאני היום. כל הזמן שלי בספרד לא הפסקתי להשתפר וללמוד דברים חדשים. קיבלתי כאן המון ואני חש שהדרך היחידה לתת משהו בחזרה, תהיה על ידי כך שאשחק עבור הנבחרת הלאומית של ספרד".
יחד עם זאת, איבקה מעולם לא שכח את שורשיו האמיתיים. בשנים האחרונות נוהג אחד השחקנים החשובים ביותר של הת'אנדר לפקוד את עיר נעוריו ברזוויל מדי קיץ ולא רק על מנת לפגוש את משפחתו הקרובה. הפורוורד ייסד מחנה כדורסל המתקיים אחת לשנה בברזוויל ואף הפך לאחרונה למתנדב ותומך נלהב של ארגון יוניצ"ף הפועל בקונגו. במהלך יורובאסקט 2011 הודיע כי על כל חסימה שיחסום סימן ההיכר אולי הכי בולט במשחק שלו - יתרום 100 יורו לארגון. היו לו 13 כאלה.
האם למחויבותו של איבקה כלפי נבחרת ספרד יש תאריך תפוגה? לא אם שואלים את העיתונאי מרטינס. "סרג' משחק בנבחרת קודם כל בגלל שהוא מרגיש מחויב, אבל עבורו יש לזה גם יתרונות. בזכות העובדה שהוא משחק עם נבחרת ספרד בקיץ, יש לו הזדמנות לשמור על רמה גבוהה של משחק גם בפגרה. במשחקים האולימפיים, למשל, איזה שחקן לא היה רוצה לשחק? זה חלום של כל שחקן. אפשר לראות שאפילו השחקנים הטובים בעולם, לברון ג'יימס וקובי בריאנט, לא מוותרים על האפשרות הזאת".
"עבור ילדים רבים, הספורט פותח דלת לתקווה ונותן הזדמנות אמיתית", אמר איבקה במסגרת מעורבותו בפרויקט האחרון שביצעה יוניצ"ף בקונגו. ואם בימים כתיקונם נהוג להתייחס למשפט שכזה כאל קלישאה שחוקה ומאוסה, במקרה של סרג' איבקה אי אפשר שלא להאמין ולהתרגש.
