אחד בשביל כולם

20 שנה מאז המדליה האולימפית הראשונה של יעל ארד ישראל עדיין נותרה מדינה של שייט וג'ודו, אבל הוועד האולימפי הישראלי יכול להתגאות בעובדה שההצלחה של ברצלונה 1992 לא הייתה מקרית, ושבכל המשחקים מאז ועד לבייג'ינג 2008, המשלחת הישראלית חזרה עם מדליה אולימפית אחת לפחות בכל פעם. צריך לזכור שרק כשליש מהמדינות המשתתפות במשחקים האולימפיים (יותר מ-200) חוזרות עם מדליות, ויש לא מעט מדינות שתולות תקוות בספורטאי אחד בלבד במשלחת שלמה. הפעם אנחנו עושים לכם היכרות עם ארבעה ספורטאים שמחזיקים מדינות שלמות, ובדרך כלל כאלו שאין להן יותר מדי סיבות לשמוח, חוץ מאשר שמחות הניצחון של הספורט.

רולה ניקפאי נולד בעיר קאבול, אבל כשהוא היה בן 10 הוא מצא את עצמו הרחק משם. משטר הטליבאן גרם לו ולמשפחתו לברוח לאיראן, שם שהו במחנה פליטים. באותו זמן, הטליבאן השתמשו באצטדיון האולימפי בקאבול לטובת "ההצגה הכי טובה בעיר" מבחינתם - הוצאות להורג.

בתקופה כל כך קשה, נראה שגם בחלומות הורודים ביותר שלו, רולה ניקפאי לא תיאר לעצמו שעשר שנים לאחר מכן יהפוך אותו אצטדיון אולימפי לזירה חגיגית של עשרות אלפי איש שבאו במיוחד בשבילו. זה קרה אחרי שהוא חזר מבייג'ינג והביא לאפגניסטן את המדליה האולימפית הראשונה שלה אי פעם, בענף הטאקוונדו.

הטאקוונדו תמיד היה ספורט פופולארי באפגניסטן, ולמזלו של ניקפאי, הדבר היחיד הטוב שהוא מצא כילד במחנה פליטים באיראן היה האפשרות להתאמן בטאקוונדו. צריך להבין, באיראן מדובר בסוג של ספורט לאומי, יש במדינה אפילו ערוץ טאקוונדו בטלוויזיה. וכך, מצא את עצמו הילד הפליט בקבוצת הפליטים האפגניים בטאקוונדו, אז החל להפגין את הניצוצות הראשונים של הכישרון שלו. ב-2004, כשהוא היה בן 17, הוא חזר עם משפחתו לקאבול, והחל להתאמן במקצועיות במתקן ספורט ממשלתי. האפגנים רצו לחזור לשפיות כמה שיותר מהר, ופינטזו על הישג ספורטיבי שיעודד את האנשים, שחוו זוועות במשך שנים.

ניקפאי ניסה לעודד אותם כשיצא למשחקי אסיה ב-2006 בקטאר, אבל שם הוא הפסיד בשמינית הגמר. את השנתיים הבאות הוא הקדיש להכנה אינטנסיבית למשחקים האולימפיים, וזו השתלמה בסופו של דבר. בבייג'ינג 2008 הוא לא הצליח לשמור על מאזן מושלם, אבל כיכב במאני טיים כשבקרב על מדליית הארד הוא גבר על מי שהיה אלוף העולם פעמיים, חואן אנטוניו ראמוס הספרדי. הוא זכה במדליית ארד אולימפית במשקל של עד 58 ק"ג, המדליה האולימפית הראשונה והיחידה של אפגניסטן.

גם הספורטאים הישראלים יודעים מה זה לזכות במדליה אולימפית כשמדינה שלמה צופה בך. למקרה של ניקפאי אפשר להוסיף את האפקט של המצב הכל כך קשה במדינה, והעובדה שלא היו לה תקוות אחרות בתחומים אחרים. ניקפאי קיבל מיד את הברכה המסורתית מנשיא המדינה, שהורה לבנות לו ולמשפחתו בית. חוץ מזה, הוא קיבל מגורמים מסחריים אחרים רכב ומענק כספי של 10,000 דולר, שיכולים להספיק להרבה דברים באפגניסטן. ולא פחות חשוב, לוחם הטאקוונדו המופלא הביא תקוות חדשות למדינה, וגרם למעשה להפעלתם של 500 מועדוני טאקוונדו במדינה.

למען האמת, הסיפור הזה הוא לא יותר מדי אותנטי - אבל מעניין מאוד. בתחרויות הקיאקים, על אחת כמה וכמה במים גועשים, קשה למצוא מתחרים ממדינות עולם שלישי, גם לא ממדינות מתפתחות. מדובר בספורט שרואים בעיקר בעולם המערבי, ואין ספק שלפני ארבע שנים בבייג'ינג היה מוזר לראות מתחרה שחום עור. וחוץ מצבעו, בנג'מין בוקפטי גם ייצג את טוגו, מדינה שלא זכתה במדליה אולימפית עד לאותם משחקים, וגם לא הייתה קרובה לזה בלעדיו.

העניין הוא שבנג'מין בוקפטי הוא בכלל לא טוגולזי אמיתי. הוא נולד בצרפת, למד לחתור בקיאק כבר בגיל 10, ומאחר ויש כל כך הרבה חותרי קיאקים במדינה, הוא החליט לעשות לעצמו חיים קלים ולייצג את טוגו, שם מעטים האנשים שמכירים את החוקים של החתירה בסלאלום במים גועשים. לצורך העניין הוא ניצל את אזרחותו הטוגולזית לאור העובדה שאביו נולד במדינה. למען האמת, אחיו הגדול אוליבייה חותר עבור נבחרת צרפת.

אחרי טבילת האש האולימפית שלו באתונה 2004, בוקפטי הגיע לבייג'ינג 2008 כחותר בכיר בצמרת הבינאלומית. בשלבים מסויימים הוא אפילו נראה בדרך למדליית הזהב, אבל סיים עם מדליית ארד היסטורית. בטוגו לא האמינו שכותרות העיתונים שלהם מתייחסות לקיאקים, אבל התלהבו מהרעיון וזרמו. בוקפטי התבקש להגיע לקבלת פנים במדינה, וזה היה בסך הכל ביקורו השני שם. מאז, הוא כבר הפך לגיבור שהגיע למדינה לעיתים תכופות יותר, אחרי הכל הוא צבר מעמד חשוב.

"כל הטוגולזים, בין אם אלה שגרים שם ואלה שגרים באירופה ואמריקה ראו את ההישג והתגאו בו", אמר בוקפטי והוסיף: "כשחזרתי לטוגו קיבלתי כבוד של מלכים, הם התלהבו מאוד ממה שעשיתי ואני הייתי גאה לייצג את המדינה. העם הטוגולזי אוהב מאוד ספורט, וכל דבר בספורט. מן הסתם הם מתעניינים מאוד במשחקים האולימפיים, ולמען האמת אני כבר מרגיש את הלחץ ואת התקוות שתולים בי שם".

וייטנאם זכתה עד היום בשתי מדליות אולימפיות, בטאקוונדו ובהרמת משקולות. כמו במקרה של אלכס שטילוב בישראל, גם שם מחכים בקוצר רוח למדליה באחד משלושת הענפים הגדולים של התנועה האולימפית. ולוייטנאמים יש למה לחכות. טאי הא טאן פאן הפכה בשנים האחרונות למתעמלת מהצמרת העולמית בתרגיל הקפיצות. אחרי שהחלה לבלוט בתחרויות מסבב גביע העולם, היא זכתה במדליית הארד בתרגיל הקפיצות באליפות העולם האחרונה שהתקיימה בטוקיו. ההישג הזה העלה אותה באופן אוטומטי למשחקים האולימפיים, והפך אותה למועמדת למדליה בלונדון.

ההישג שלה בטוקיו הדהים את עולם התעמלות המכשירים, מאחר והיא לא הגיעה לשם כפייבוריטית וגם לא נחשבת לספורטאית מקצוענית בארצה. היא מתאמנת בתנאים חובבניים, עם מאמנים מקומיים, והשכר החודשי שלה לא יכול לכסות תוספי תזונה, טיפולים וכל מעטפת שספורטאי אולימפי בכיר זקוק לה. גם מספרים עליה שכפות ידיה מצולקות יתר על המידה בגלל המכשירים הקרועים עליהם היא מתאמנת בארצה. העובדה שההישג שלה היה היסטורי בוויטנאם, ושהיא גם הפכה לספורטאית הראשונה במדינה שהבטיחה השתתפותה בלונדון 2012, הפכה אותה לספורטאית השנה בוויטנאם ב-2011.

מי שמכיר קצת את פפואה גיניאה החדשה, אי עצום מצפון לאוסטרליה, יודע שהמקום שופע בקבוצות אתניות. אפשר למצוא שם אבוריג'ינים, אסייאתים, ילידים אחרים וגם אירופאים. לכן זה לא ממש מפתיע שהספורטאי מספר 1 בכל הזמנים במדינה הזאת הוא שחיין לבן בשם ריאן פיני. הוא נולד שם כבר ב-1981, בעיר הבירה פורט מורסבי שנחשבת לאחת מערי הבירה הפחות מפותחות בעולם. ככה זה כשמרבית תושבי האי מתפרנסים מחקלאות.

ובכל זאת, פיני הצליח לגדול ולהפוך לשחיין בכיר, כשרק בהמשך הקריירה שלו הוא החל להתאמן באוסטרליה כדי לשפר את הרמה ולהפוך לשחיין מקצוען. פפואה גיניאה החדשה משתתפת במשחקים האולימפיים מאז 1976, ומעולם לא זכתה במדליה אולימפית. למען האמת, מעולם לא היה לה ספורטאי שאפילו התקרב לרמה של מדליה - פרט לריאן פיני. השחיין הפפואני הצליח לשים את הדגל היפה של מדינתו על המפה, כשעלה לגמר משחה ה-100 פרפר במשחקי בייג'ינג 2008, ובסופו של דבר סיים במקום השמיני. ההישג הזה מזכיר את מה שעשה איתן אורבך לשחייה הישראלית במשחקי סידני 2000, רק שהוא התחרה במשחי הגב.

היות והשחיה היא ענף מרכזי במשחקים האולימפיים, יותר ממיליארד צופים ראו את המרקע את הדגל של פפואה קצת לפני ניצחונו של מייקל פלפס על צ'אביץ' הסרבי בגמר ה-100 פרפר. חוץ מזה, פיני הביא למדינתו את הכבוד הגדול במשחקי חבר העמים הבריטי, שעבור מדינות קטנות שנשלטו בעבר על ידי בריטניה מדובר בסוג של משחקים אולימפיים. כבר ב-2006 הוא זכה שם במדליית הזהב במשחה ה-100 פרפר, וב-2010 זכה במדליית הכסף. השנה הוא כבר בן 30, ונראה שהוא כבר מעבר לשיא בכדי לזכות במדליה אולימפית היסטורית. ועדיין, כל גמר שהשחיין הזה משיג עושה חגיגה ענקית למדינה שלמה באוקיאנוס השקט.

אולימפיאדה לונדון 2012 בוואלה! ספורט