קשה להאמין, אבל כבר 25 שנה עברו מאז מותו הטרגי של השוער אבי רן ז"ל, שנהרג בתאונת שיט בכנרת. אך למרות חצי יובל השנים שכבר עברו, אי אפשר לשכוח את הכישרון הנדיר מחיפה שהפך לאגדה עוד בחייו. במרוצת השנים נשפכו אין ספור סיפורים על היום בו נהרג רן מפי חבריו לקבוצה ועל הטרגדיה הנוראית שפקדה את משפחת מכבי חיפה בזמנו. לזכרו, וואלה! ספורט בחרה דווקא לשמוע את הסיפורים של יריביו הגדולים ביותר. אלה שישבו בלילה לפני התמודדות עם הענק הירוק בשער ושברו את הראש איך מכניעים את האיש בשערה של מכבי חיפה. גם הם, כמו חבריו לקבוצה, לא שכחו את יכולתו ואישיותו המופלאה של רן.
עמוק בתוך ההארכה של גמר הגביע בעונת 86/87 מצא את עצמו אלי דריקס חופשי לגמרי בלב רחבת מכבי חיפה, אחרי מסירה בראש מחי קרייס. החלוץ התל אביבי אפילו לא עצר את הכדור, אלא הפציץ את הרשת של אבי רן ז"ל וקבע 3:3 באחד ממשחקי הגביע הדרמטיים שהיו אי פעם בארץ. "בכל פעם שהשם אבי רן עולה, אני נזכר בצמד השערים בגביע. אלה השערים האחרונים שהוא ספג. לי יצא להכיר את אבי רן באופן אישי בנבחרת, הוא היה בחור משכמו ומעלה. אישיות באמת יוצאת דופן ולא סתם הוא נחקק בזיכרון. לי תמיד היה קשה לשחק נגדו. משחק הראש היה אולי התכונה הכי חזקה אצלי, ולאבי רן הייתה שליטה אבסולוטית בכדורי הגובה. תמיד כשהיינו מגיעים לשחק מול חיפה, הייתי צריך לברוח לצידי הרחבה בכדי לקבל כדורים. הייתה לו יכולת אדירה ולא סתם הוא הגיע לנבחרת בגיל כזה צעיר. אם הטרגדיה הזו לא הייתה, אני מניח שאבי רן היה מגיע למקומות גדולים".
אחרי שכבר עשה לעצמו שם בליגה הארצית, עבר ב-1984 ניר לוין מהפועל מרמורק להפועל פתח תקוה. החלוץ הבטוח לא ממש הבין מה מצפה לו בליגה הלאומית, אבל את טבילת האש הראשונה שלו בליגה הבכירה, ערך בקרית חיים. עד היום הוא לא שוכח את המפגש ההוא מול אבי רן, שהסתיים ב-0:2 לירוקים. "רק אחרי שנתקלתי בהגנה של חיפה ואבי רן, הבנתי את ההבדלים שיש בין הליגה הלאומית לבין הארצית, שהן היו הליגות הראשונות אז", נזכר לוין. "ההיכרות שלי עם אבי הייתה עוד מהנבחרת האולימפית, שם עשינו קמפיין מצוין ביחד, וגיליתי איש צנוע ואדם מופלא. הוא היה כישרון גדול והיה מאוד קשה לשחק נגדו. היה לו אחד על אחד מדהים, כמעט היה בלתי אפשרי לעבור אותו וגם בכדורי גובה הוא שלט לא עוררין. המוות שלו היה הפסד לכולם. הוא כישרון יוצא דופן ואין לדעת לאן הוא היה מגיע".
אחד מיריביו הגדולים ביותר על המגרש היה לא אחר מאלי אוחנה. השניים גדלו ביחד מנבחרות הנוער דרך הנבחרת האולימפית ועד לבוגרת. רבים זוכרים את שער הניצחון של אוחנה בגמר הגביע של עונת 84/85, אבל עבור רן הסמל הבית"רי היה סיוט של ממש. בלילות לפני המשחקים ביניהם, השניים היו משוחחים בטלפון כשרן מדקלם מול אוחנה את המשפט: "איך עוצרים אותך לעזאזל? אתה עושה כאב ראש פה לכולם".
את הבשורה על מותו של רן קיבל אוחנה שכבר היה בבלגיה ועדיין קשה לו לשכוח את אותו היום: "נאמרו כל כך הרבה דברים טובים על אבי רן ונכון שכל אחד הולך לעולמו זוכרים רק את הטוב ממנו, אבל במקרה הזה כל מילה פשוט נכונה. הוא היה כישרון ברמות הכי גבוהות. היו לו את כל הנתונים שרוצים שיהיה לשוער, ואני מאמין שאם הוא היה בחיים הוא היה עושה את אחת הקריירות הגדולות, ואולי הכי גדולה של ספורטאי ישראלי. דווקא ממני הוא ספג לא מעט שערים, אבל הייתה בינינו יריבות ספורטיבית אמיתית - כזו שבאמת הייתה מוציאה ממני את הטוב ביותר על המגרש. גם מחוץ למגרש היינו בקשרים מצוינים. הוא היה ספורטאי ואדם משכמו ומעלה. בגלל התאונה הכל כך מיותרת הזאת, פספסנו אדם גדול ושוער ענק שיכול היה לעשות דברים ענקיים".
חברו לקבוצה דאז, אורי מלמיליאן, הבקיע בעונה לאחר מכן את שער הניצחון לזכות בית"ר בגמר הגביע. גם הוא זוכר את השוער כדמות להערצה: "אין ספק שאבי רן היה כישרון ענק, אבל העובדה שזוכרים אחרי כל כך הרבה שנים, הייתה בזכות האישיות היוצאת דופן שלו. הוא היה אדם מיוחד וטוב ואלה הדברים החשובים באמת. בגלל זה הוא כל כך אהוב".
