גם בזכותו, גם בזכותם

25 שנים אחרי מותו, קשה כבר למצוא מה לכתוב על אבי רן. הכל כבר נאמר, מהזווית המקצועית, האישית והנוסטלגית, על אותו יום רע שתפס את כולנו בלתי מוכנים ב-11 ביולי 1987 מול חוף גיא בכנרת - אין ספור ראיונות, שחזורים כואבים, הדמעות ותחושת הפספוס, ההרגשה שאיבדנו את אחד השוערים הגדולים בתולדות המדינה, אולי זה שעתיד היה להפוך לגדול שבהם.

רוב הסופרלטיבים שנשפכים על אבי רן מוצדקים. כמו בכל מיתוס, חלק מהם מוגזם במידה זו או אחרת, אבל איש לא חולק על כך שמדובר בשחקן שהפך לאגדה עוד כשהיה בין החיים ועמד בין הקורות. אבי רן היה אחד הברגים החשובים בדור שהפך את מכבי חיפה לחברה קבועה ובכירה בצמרת הספורט הישראלי. ברגע שהצליח לגבור על צדוק אברהמי במאבק על אפודת השוער הראשון הקבוע, הירוקים שעטו למקום הראשון וכמעט לא הביטו לאחור. עד מותו וגם אחריו.

במידה מסוימת, מטאפורית בלבד, מכבי חיפה "חטאה" כלפי אבי רן. "חטאה", משום שעם כל הזיכרון הכבד והנפילה המנטאלית שהביאה לדעיכה מקצועית קשה ב-1988, היא חזרה מהר לפסגה. את 1988/9, שנה אחת בלבד לאחר האסון, היא כבר סיימה עם אליפות. ב-1990/1 היא רשמה את הדאבל הראשון והיחיד שלה. מכבי חיפה מיצבה את עצמה כמועדון גאה שאיבד אגדה אבל היה נחוש להרים מיד את הראש. בגלל ההישגים הללו, אבי רן לא זכה לראות את סיום התהליך, כיצד האימפריה שסייע לבנות במו ידיו הופכת לגורם המשפיע והאהוד ביותר בכדורגל הישראלי.

במידה מסוימת, מטאפורית בלבד, אבי רן "חטא" כלפי מכבי חיפה. "חטא", משום שהוא נלקח ממנה בשיאו, בתקופה שבה היה מבוקש בספרד וזומן לנבחרת שאר העולם. דמיינו לעצמכם היום נבחרת שאר עולם, אותו שאר עולם שאז כלל שוערים כמו ואלטר זנגה, פיטר שילטון ונרי פומפידו והיום משחקים בסגל הווירטואלי שלו קסיאס, בופון וג'ו הארט. כן, אתם יכולים להבין לבד שאם אבי רן זומן לנבחרת שאר העולם, כנראה שכל הדיבורים על ההצטיינות שלו לא היו כל כך מופרכים. רק שהגדו?לה הזו תויקה בתודעה באופן כל כך חזק, עד ששוערים מצוינים שבאו אחריו - ויקטור צ'אנוב, דודו אוואט ובמיוחד ניר דוידוביץ' - הפכו למשניים בחשיבותם בהיסטוריה של המועדון. וכך זה יישאר, כנראה, בעשר השנים הקרובות לפחות.

אלא שגם שתי האנקדוטות הללו אינן מפחיתות מכוח המורשת של אבי רן ומכבי חיפה. הלא בלי אבי רן, ספק גדול אם מכבי חיפה הייתה מוכתרת כמלכת הכוורת של הכדורגל הישראלי. בלי מכבי חיפה, שגם בשנות השמונים הצטיינה בניהול מוביל, בוודאי יחסית לתקופה הכאוטית ההיא, אבי רן לא היה נחרת בתודעה באופן כל כך עמוק. יש בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי שחקנים שהלכו לעולמם בעוד הקריירה שלהם פעילה, אולם לאיש מהם אין את המעמד שהיה לאבי רן, ולמכבי חיפה יש חלק ניכר בטיפוח המעמד הזה. מינוס ומינוס יוצר פלוס ולפעמים גם חוסר צדק כפול, אפילו ברמה המטאפורית, יכול להיות חיובי.