"הטראומה הזאת לא עוזבת אותי עד היום"

אני חוזר 25 שנה אחורה. לא קל לי לכתוב על זה. לא אוהב לדבר על זה. אולי בגלל שהייתי כל כך קרוב אליו. לא רוצה להיכנס ליום ההוא, שבו היינו יחד בכינרת. היינו נוסעים לשם הרבה, ומה שקרה שבר אותי. שבר את כולנו. זה לא עניין של השפעה על המגרש, מותו הוציא את האוויר מהעונה הזאת שעמדה בפתח. אני, כמו כל השחקנים במכבי חיפה, הייתי בהלם שהשפיע על כל העונה ההיא. לא כל כך ידענו להתמודד עם הסיטואציה הזאת. זה היה מאוד קשה, זה היה מאוד חזק. זה היה מוזר. היינו צריכים להמשיך את החיים ולשחק כדורגל, אבל בפועל חיינו בתוך חלום שחור שלא התאוששנו ממנו שנתיים, לפחות ברמה האישית. העניין המקצועי היה רק מפלט. מפלט מהטראומה ההיא שלא עוזבת אותי עד היום.

בעונה הראשונה לא הייתי בהכרה. גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית. הקבוצה לא יכלה למקסם את עצמה יותר ממאבקי תחתית. דרור קשטן המאמן היה צריך להתמודד עם כל הבעיות הקשות האלה. הוא עשה את זה בצורה מאוד יפה. עם כל הניסיון והידע שלו אני אומר: לקחת חבורה של שחקנים שבורים מנטלית ולהשאיר אותה בליגה זה הישג. הוא היה מאוד רגיש למצב, החתימה שלו הייתה לפני שזה קרה והקשר ביני לבין דרור היה מאוד חזק בתקופה הזאת.

בעונה השנייה לקחנו אליפות עם אמציה לבקוביץ'. אחת הסיבות לכך היא הקשר שלי עם קשטן והיכולת שלו להתנהל מולי בעונה הקשה ההיא. לא היה קל להתנהל מולי, הייתי מאוד בעייתי, מכל המשתמע מכך. אמנם זכיתי בכדורגלן העונה, התאוששתי מקצועית, אבל הפצע בתוכי היה מאוד עמוק. המפלט הזה של הכדורגל והמוטיבציה גרם לי להדחיק את האירוע הטראומתי והמצער.

היום אני יכול להעיד שהקרבה ברמה האישית לאבי רן ז"ל השפיעה עליי כנראה יותר מאשר על אחרים. היום, אחרי 25 שנה, אני אומר זאת לראשונה: זאת הסיבה שבגללה החלטתי לעזוב את מכבי חיפה. הייתי חייב לעשות שינוי ברמה האישית. מבחינה מקצועית התאוששתי, חזרתי לעצמי, הייתי מאוד צעיר אבל כבר בנבחרת, זה לא "זרק" אותי למקומות מקצועיים פחות טובים. מצד שני, אני מבין ויודע שהאירוע ההוא השפיע על כולנו, השפעה שלא ניתן למדוד, שלא ניתן להעיד לאן היינו מגיעים אם לא היה מתרחש. אני לא זוכר עוד שוער ברמה של אבי. זה גם לא משהו שאוכל להשוות, או להגדיר. בהשוואה להיום, היה מדובר בשוער ברמה של בופון וקאסיאס. ברמה של השוערים הגדולים בעולם. לא רק בגלל זה, טראומה היא ההגדרה הטובה ביותר למה שקרה אז. במבט לאחור, הצעד שעשיתי היה נכון, עזר לי נפשית. ולמרות זאת, גם היום אני יודע: הפצע עדיין לא הגליד.

מכבי חיפה בוואלה! ספורט