סטודנטים שלמדו בחוג לספרות באוניברסיטת ברקלי לפני שנתיים והייתה להם זיקה לספורט, השתעשעו ככל הנראה מהעובדה שלסטודנט הרוקיסט המבוגר שלובש בגדים שחורים שמסתירים זרועות מפוצצות בקעקועים, יש שם זהה לזה של אחד הכוכבים הגדולים של השחייה האמריקאית בעידן שלפני מייקל פלפס. הם בטח לא חשבו שזה אותו אחד. אחרי הכל, השחיין אנתוני ארווין כבר למד בברקלי בתחילת שנות האלפיים, והאיש הזה הוא בכלל רזה ועוד מעשן בשרשרת.
מי מהם שגילה שמדובר באמת באותו אנתוני ארווין, קרוב לוודאי שמילמל לעצמו "איך חלפה לה תהילת עולם?". הוא בטח לא תיאר לעצמו ששנתיים לאחר מכן, אנתוני ארווין יחזור בדיוק לאותו המקום של פעם, ויהיה שחיין מוביל שגם מועמד למדליה בנבחרת האמריקאית למשחקים האולימפיים בלונדון. לאן נעלם אנתוני ארווין ומה גרם לו להפוך לדורון שפר של השחייה האמריקאית? סיפור נדיר של אלוף אמיתי.
אנתוני ארווין נולד ב-1981 בקליפורניה לאם יהודיה ואב אפרו-אמריקאי עם שורשים אינדיאניים. זו הסיבה ש-19 שנים לאחר מכן האמריקאים עשו עניין גדול מעצם ההעפלה שלו למשחקים האולימפיים בסידני. למרות שהוא נראה יותר לבן משחור, הוא זכה לתואר השחיין האפרו-אמריקאי הראשון שהצטרף לנבחרת אולימפית בארצות הברית. אם זה לא מספיק, ארווין גם זכה במדליית הזהב בסידני במשחה ה-50 חופשי, כשסיים ראשון יחד עם בן ארצו גארי הול ג'וניור. הוא השלים משחקים נהדרים עם מדליית כסף כחלק מהרביעייה האמריקאית ל-100X4 חופשי. ב-2001 הוא הפך רשמית לספרינטר הטוב בעולם, כשבאליפות העולם שנערכה ביפן הוא גבר על פיטר ואן דן הוגנבנד האגדי במשחי ה-50 וה-100 חופשי. הוא היה רק בן 21, ובשנה שלאחר מכן כבר החליט לפרוש. "למען האמת, עוד כשהייתי בבית ספר תיכון רציתי לפרוש. הרגשתי שחיקה גדולה במשך שנים, ותמיד הייתה בשבילי סיבה אחרת להמשיך הלאה. הרגשתי שמונעים ממני את החופש לעשות דברים, ללמוד דברים, ולהיות עצמאי", אמר לאחרונה ארווין כשנשאל בפעם ה-1,000 "למה?".
עבור האמריקאים, אנתוני ארווין הוא פספוס גדול. הוא אמנם לא שחיין רב-גוני כמו מייקל פלפס או ריאן לוכטה, אבל הוא בהחלט נחשב בימיו הטובים ליורש של אלכסנדר פופוב ופיטר ואן דן הוגנבנד במשחקי החתירה הקצרים, ולמען האמת זה בדיוק מה שהיה חסר לשחייה בארה"ב בשנים האחרונות. אם לא היה פורש, קרוב לוודאי שהארון שלו היה מלא במדליות המכובדות ביותר. למען האמת, כיום אין לו מדליות אולימפיות בשום ארון, וזה גם קשור להיעלמות שלו ממפת השחייה העולמית, בשנים שבהן הוא יצא לחפש את "המשמעות האמיתית לחיים". לקראת אמצע העשור הקודם, ארווין בילה לא מעט במזרח הרחוק, והוא לא עשה את זה רק בשביל השקט הנפשי שלו. לדוגמה, אחרי אסון הצונאמי ב-2004 הוא העמיד את מדליית הזהב האולימפית שלו למכירה ב-EBAY. הוא קיבל עליה קצת יותר מ-17 אלף דולר, אותם תרם לנפגעי האסון. את מדליית הכסף בה זכה בסידני הוא טוען שאיבד. ביפן הוא העביר חוגי שחייה, ובמקומות אחרים למד פילוסופיה של המזרח. אין ספק שאנתוני ארווין עשה הרבה בשביל הנפש, אבל איך הוא הצליח להביא את הגוף שלו למצב של התוצאה מספר 3 בעולם השנה ב-50 חופשי?
בחצי השני של העשור הקודם, ארווין עבר מקליפורניה לניו יורק, שכר דירה בברוקלין והצטרף כגיטריסט ללהקת רוק קטנה. במילים אחרות, הוא המשיך לעשות את מה שהוא תמיד רצה לעשות שזה רק את מה שהוא אוהב מבלי להתחייב לאף אחד. אבל הוא כבר לא היה ילד, והיה צריך להתפרנס. לצורך העניין הוא הפעיל את קשריו עם חברים שחיינים לשעבר, ואחד מהם ניהל בניו יורק בית ספר לשחייה בשם IMAGNE שהמטרה שלו הייתה סוג של לימוד אלטרנטיבי של שחייה. ארווין, שאומרים עליו שהוא פילוסוף "חופר", קפץ על ההזדמנות שאפשרה לו לעבוד עם ילדים ולא לפי הספר. השידוך הזה הוגדר על ידיו ועל ידי מנהלי בית הספר כמוצלח במיוחד. היום, כך טוען ארווין, הוא חייב חלק גדול מהקאמבק שלו לילדים שלימדו אותו להתאהב מחדש בשחייה. ועדיין, בשנותיו בניו יורק הוא נותר אותו רוקיסט רזה ומקועקע, שלעולם לא נראה כאדם המתאים לעמוד עם משרוקית בבריכת השחייה. מקורביו מספרים עליו שגם בשנים האלה, הוא עדיין נראה אבוד מדי פעם, כזה שלמרות שהוא מוקף באנשים - עדיין אין לו חברים.
ב-2010 הוא חזר לקליפורניה והחליט להשקיע בלימודים בברקלי, שם למד כנער קולג' עם מלגת שחייה. הוא נרשם ללימודי אנגלית, ובהמשך השלים תארים גם בספורט, תרבות וניהול. במקביל, הוא הקים באוקלנד קבוצת שחייה לילדים ועבד בשיתוף פעולה עם המאמנת טרי מקיבר שגם עליה הוא סיפר: "היא הצליחה להזכיר לי מה זה לשחות בשביל הכיף ולשחות בשביל עצמי". באביב 2011 מכללת ברקלי הצליחה לזכות בתואר של ליגת המכללות בארצות הברית לראשונה אחרי 31 שנים. ההישג הזה היה כל כך חזק ומשמעותי בצפון קליפורניה, וזה היה למעשה הגורם השלישי בקאמבק של ארווין. אחרי שחווה את החגיגות של שחייני ברקלי, הוא ביקש מהמאמנת מקיבר לצרף אותו לאימוני הקבוצה, תחילה כדי לשמור על הכושר. מי שהשלימה את העבודה בהליך הקאמבק של ארווין הייתה מוציאה לאור שביקשה ממנו לכתוב אוטוביוגרפיה על חייו כספורטאי. "התחלתי לכתוב, ואחרי 50 עמודים או משהו כזה הבנתי שיש לי מטען כבד והרבה דברים לא סגורים. באותו רגע הגעתי לסוג של החלטה, התחלתי לאכול נכון, להעלות את מסת הגוף ופשוט - לעבוד קשה".
מהרגע שאנתוני ארווין חזר ברצינות לבריכה האולימפית, הוא לא ממש יצא ממנה. ב-IMAGNE כל כך אהבו את הרעיון והחליטו להפוך לספונסרים שלו כדי לאפשר לו שקט תעשייתי. בעונת 2012 הוא התחיל להשתתף בתחרויות, כשהילדים אותם אימן נהגו להגיע באופן קבוע ולעודד אותו. כנראה שזה נתן לו יופי של השראה, כי כבר בתחרויות הראשונות שלו הוא הפתיע עם תוצאות שהתאימו לרמה הבינלאומית הגבוהה ביחס לשלבים של העונה. בגרנד פרי אוסטין בטקסס הוא קבע זמן של 22.27 שניות והגיע שני רק אחרי הספרינטר האמריקאי הבכיר נתן אדריאן. באינדיאנפוליס הוא קיצץ שלוש מאיות מהזמן הזה ואז הגיע גם ניצחון במגרש הביתי שלו בסנטה קלרה.
ובכל זאת, המבחנים האמריקאים למשחקים האולימפיים זה לא צחוק. מדובר באחת מתחרויות השחייה הקשות ביותר בעולם, ובמקרה של משחה ה-50 חופשי - רק שני הראשונים מגיעים למשחקים האולימפיים בלונדון. ארווין ידע את זה, הוא גם ידע שבמשחה ה-100 חופשי הוא לא יכול לסיים בצמרת וזה בדיוק מה שקרה כשהוא נאלץ להסתפק במקום ה-13 בלבד. אבל במשחה ה-50 חופשי הוא הוכיח שיש לו את החומר ממנו עשויים הספרינטרים הטובים בעולם, כמו ואן דן הוגנבנד ופופוב שהוזכרו כאן קודם. לא רק שהוא השיג את המקום השני ממנו מגיעים ללונדון, הוא גם היה קרוב לניצחון כשהיה איטי במאית השניה בלבד מהמנצח קלון ג'ונס. ארווין עצר את השעונים ב-21.60 שניות, ולמעשה היה מהיר ב-29 מאיות משיאו האישי אותו קבע באותו משחה מדהים בסידני 2000, כשהיה בן 19. באופן מפתיע, העוף המוזר והמופנם של השחייה האמריקאית הרשה לעצמו סוף סוף לחגוג כמו שצריך, ביצע הקפת ניצחון מול 12 אלף איש בבריכת השחייה באומהה והצהיר במיקרופון של המראיינת הראשית: "המסע הזה ארוך, אבל הוא עדיין נמשך - אני נוסע ללונדון".
וכך נבנה לו עוד סיפור מרתק לקראת סוף יולי-תחילת אוגוסט, אז נדע מיהם הגיבורים החדשים או הישנים של תחרות השחייה האולימפית. האם אנתוני ארווין יהיה ביניהם? זה יכול להיות יופי של סיפור של ספורטאי שמזכיר לנו בארץ את מה שעבר על דורון שפר ועדי גורדון. גם האמריקאים כבר משווים אותו לכמה כוכבים, במקרה שלהם לאנדרה אגאסי ולשחקן הבייסבול ג'וש המילטון, שהצליחו לחזור לספורט כנגד כמעט כל הסיכויים.
דארה טורס לא העפילה ללונדון 2012 ופרשה
מייקל פלפס שוב יתחרה בשמונה קטגוריות בלונדון 2012
אולימפיאדה לונדון 2012 בוואלה!
