יורוטראש, הגרסה הישראלית

מאז גדל היורו לפורמט של 16 נבחרות, מעט מדינות באירופה מסוגלות לארח את הטורניר לבדן, ולכן נהוג לחלק את המלאכה בין שתי ארצות. בהתאם לכך, גם שידורי האירוע בטלוויזיה הישראלית מתחלקים השנה בין כמה זירות, כולן תחת החסות של צ'רלטון.

רק שבניגוד לסידור האירופאי, שיש בו כורח והיגיון וסדר וסימטריה, אצלנו הכל מתנהל בצורה שרירותית ומבלבלת. לפני תחילת הטורניר, תהתה התקשורת האירופאית והמקומית האם כתוצאה מחוסר האטרקטיביות של המארחות ומן הנחיתות העכשוויות של כדורגל הנבחרות לעומת זה של הקבוצות, הקהל יחסית אדיש כלפי היורו הזה. במקום לטשטש את סימני השאלה הללו ולהגביר את ההתלהבות מן האירוע, צורת ההגשה שלו בטלוויזיה הישראלית רק הגשימה את הנבואה והפחיתה את המוטיבציה לקראתו.

ככה זה כשאוהד הכדורגל המקומי לא מצליח להבין עד הרגע האחרון באילו מבין שלושת הערוצים הפוטנציאליים יוצג משחק הפתיחה בין פולין ויוון ומתי יתחיל השידור, ואז מגלה שכל זה קורה בערוץ 9, מקום שהוא לא רגיל לראות בו ספורט, ובעצם לא נוהג לזפזפ אליו בכלל. ככה זה כשבסיום אותו משחק, הוא נדרש להעביר לספורט1 כדי לצפות בעימות בין רוסיה לצ'כיה, ובסיומו מגלה כי עליו לשוב לערוץ שבו התחיל כדי לחזות בסיכום הערב. ככה זה כשבכל אותו זמן מרחפת הידיעה שמתישהו גם ערוץ 10 ייכנס לתמונה, אבל לא ברור מתי ולמה זה יקרה.

הייתם חושבים, למשל, שמפגש הענקים בין אנגליה לצרפת יהיה אחד מאותם משחקים שכן ישודרו בערוץ פתוח – אבל לא, הוא יחכה לנו דווקא בספורט1. בערוץ 10, לעומת זאת, נזכה דווקא לראות את אירלנד – קרואטיה. למה? מי צריך חוקיות, כשיש את השפיץ של הנעל.

זו בדיוק הדרך לעורר בקהל אדישות כלפי הטורניר. נכון, יש כאלה שיראו את היורו גם אם יוצפן בשידורי ערוץ הקניות האמהרי, אבל יש גם חובבי ספורט ממוצעים, שלא מוכנים לטרוח בכל מחיר. קרוב משפחה שלי, למשל, עוקב אחר כדורגל בינלאומי כבר עשרות שנים, אבל יש לו גם דברים חשובים יותר בחיים. אז אתמול, כשהוא ראה שמשחק הפתיחה לא משודר באחד הערוצים שהוא מכיר, הוא הרים ידיים והלך לראות עם אשתו סרט ב-VOD. ככה זה, כשאנשים נכנסים למסעדה ואף מלצר לא בא להגיש להם תפריט, צריך לקחת בחשבון שהם יקומו ויילכו.

כך או כך, גם מי שהצליח לעקוב אמש אחר נדנדת השידורים לאו דווקא קיבל חשק להמשיך להתנדנד בהם. ערב הפתיחה של היורו אמנם סיפק קאמבקים, טעויות שיפוט, כרטיסים אדומים, שערים מרהיבים וגיבורים בלתי צפויים, אבל מול התסריט ההוליוודי הזה הציגו כאן רמה טלוויזיונית פרובינציאלית למדי.

בתחילה, קיבל את פנינו בשעה 17:00 אולפן מקדים משונה למדי בערוץ 9, שהיה מעין הקדמה מיותרת להכנה לקראת שידור משחק הפתיחה. לירן שכנר אירח בו את אלון חזן, אייל לחמן, זאב זלצר ופרשנים נוספים בתפאורה שהקנתה לתוכנית מראה של אותם משדרי קבלת שבת בערוץ 1. גם התפריט האמנותי היה רחוק מליצור אווירה של קרנבל ספורטיבי.

התכנית הציגה שלוש מנות, שכל אחת מהן הייתה מיותרת מן האחרת. קודם כל, הייתה סקירה ותחזית כללית של הטורניר, שהמידע בה כבר נטחן עד דק בכל כלי התקשורת בשבועיים האחרונים.

נוסף לכך, הגיעו גם מעברונים שנועדו להוסיף צבע, אך במקום - העלו עובש. למשל, כתבות חוץ ערוכות ברישול, שבהן נתבקשו עוברים ושבים לזרוק הימורים על העומד לבוא, והפואנטה הייתה שלרבים אין מושג או שסתם לא אכפת מזה. בשילוב עם האמירות החוזרות והנשנות באולפן על כך שבית א' הוא בית "שעמום המוות" וכי נפלנו על ערב פתיחה מרדים, זה היה מהלך קלאסי של תרבות הספורט המקומית: קודם לדרוש ממך 64 שקל לחודש כדי שתוכל לצפות במשהו ואז לספר לך שבעצם זה לא אמור לעניין אותך.

בסוף כל זה, כדי למרוח את הזמן עד סוף שעת השידור, הגיע החלק התמוה בערב: פינת בישול מוזרה, שבה הוצגו מיטב המאכלים האותנטיים מן המטבח הפולני, לכאורה כדי לקרב את הקהל לתרבות המדינה שהוא עומד לצפות בנבחרת שלה. חסר היה רק שאייל לחמן יילך לבכות בחושך על ירידתה של הפועל ראשון כדי להשלים את התמונה, אך אז התחלפה לגמרי התפאורה. נשארנו באותו ערוץ, אבל עברנו לחזות באולפן היורו הרשמי.

זה היה, וזה כנראה יישאר, אולפן עלוב למדי, עם אריזה גרפית ונפח שהיו הולמים גם הפקת סיום של בית ספר לתקשורת. איפה זה ואיפה אולפן ליגת האלופות של ערוץ הספורט, או אפילו אולפן המשחק המרכזי של ערוץ 1.

גם אולפן היורו חטא בכמה מעברונים מטופשים וחובבניים ובשילוב הכה ישראלי בין זחיחות חסרת ביסוס וירייה עצמית ברגל. מה היה ההיגיון, למשל, לקטול כך לפני תחילת המשחקים את יוון ואת צ'כיה? לא רק שהנבחרות הללו השפילו אותנו ולבטח יעשו זאת שוב כך שמגוחך לשבת בהרצליה ולבוז להן - מה הטעם לעשות זאת לפני שמבקשים מהצופים לבלות איתן ערב שלם?

עם זאת, ככל שהתקרבו באולפן לרגע האמת של תחילת המשחקים, השידור הלך ונהיה ענייני יותר וגם זרם כהלכה. למנחה שלום מיכאלשווילי עדיין אין את הנוכחות של מודי בר-און, ואפילו לא של בוני גינצבורג, אבל הוא השרה אווירה נעימה וגם הלך והשתחרר במהלך הערב. בסך הכל, נראה שהליהוק שלו נכון.

רן בן שמעון ונדב יעקבי שבצדו סיפקו כרגיל פרשנות רהוטה, מקצוענית וידענית, גם אם המאמן לשעבר סוחט יתר על המידה את הפוטנציאל הקומי שבהומור עצמי על חשבון איטיותו ומשמניו. בערוצים אחרים, נהוג שלא להסתפק בצמד אנשי מקצוע, ולהוסיף בתום המשחק חוות דעת אחרות כדי לתת עוד זוויות ולהשמיע עוד קולות. כאן זה לא קרה, וכך נמנעה מאיתנו אווירה של חגיגת ספורט אמיתית.

לפחות הפעם, בניגוד למונדיאל 2006 למשל, לא הוזמנו לאולפן אנשי ציבור רודפי כותרות וליצנים למיניהם שמורידים את רמת הדיון. הבמה נותרה של בן שמעון ויעקבי בלבד. זה לא הרבה, אבל זה בהחלט מספיק.

עם זאת, בתום השידור נותר טעם מר. לא רק בגלל הדרישה לזפזפ מספורט1 חזרה לערוץ 9 כדי לצפות בסיכום הערב, אלא גם בגלל תקלות טכניות שליוו את המשדר. למשל, בזמן הפסקת רוסיה-צ'כיה הובטח לנו כי מלכת היופי לשעבר תמר זיסקינד תגיש פינה עם מיטב סרטוני היורו הווירטואליים, אבל באופן אירוני לרצועת טכנולוגיה, בעיות טכניות מנעו את הגשתה.

אז הטכנאים עשו סדר והפינה הגיעה בשלמותה בשלהי משדר הסיכום, רק שאז כבר לא היה בה היגיון: היא הרי סקרה את הסרטונים שנעשו לפני תחילת היורו, ואחרי שכבר הסתיימו שני משחקים, עדיף היה להציג דווקא את התגובות הווירטואליות הקונקרטיות אליהם. חוץ מזה, אם זיסקינד מספרת כי חמוס בשם פרד התיימר להיות היורש של פול התמנון, למה לא לגלות אם פגע בול בהימורים שלו על שתי התוצאות?

ואם כבר מעלים את הנקודה, למה לא למתוח ביקורת על כל גני החיות שמתחרים זה בזה לשווא כדי לשחזר את ההברקות החד-פעמיות של התמנון המנוח ומתעללים בג'ירפות ובפילים אומללים כדי לשכנע אותנו שהאורקל נמצא דווקא בידיהם? האם חוש הביקורתיות הולך לאיבוד כשלא מדובר בעקיצות פרובנציאליות על חשבונן של שתי נבחרות שכבר זכו ביורו בשעה שאנחנו אפילו לא העפלנו לטורניר?

ובין כל זה, היו גם את השידורים של המשחקים עצמם, אבל זהו האלמנט הסטנדרטי ביותר בתקשורת הספורט הישראלית, שכמעט אין בו משתנים, ולכן אין ממש צורך לדון בו כל פעם מחדש.

הרי מבנה השידורים חסר הזהות כאן מבוסס על טאלנטים פרילנסרים, שהנסיבות והפלטפורמה לא משפיעות על הנוכחות שלהם. אז בשידור של פולין-יוון קיבלנו את רמי וייץ וניר לוין, ובזה של רוסיה-צ'כיה קיבלנו את יורם ארבל וניר קלינגר, ציוותים שהיו שגורים פחות או יותר גם לפני עשור ומן הסתם יהיו כאלה גם בעשור הבא.

מתוך ההיכרות עם שני השדרנים, אפשר היה לנחש מה נקבל מהם אמש, וזה אכן קרה. וייץ הפגין שוב את חיבתו הכפייתית לסטטיסטיקה ואת נטייתו להתלהבות ילדותית ("וואו! פנדל"). ארבל, מנגד, המחיש שוב כי לעתים הוא חייב לקחת על עצמו את תפקיד הדוד חסר הטאקט בארוחה המשפחתית. השדרן שאמר פעם על הכדורסלן שמעון אזולאי כי "אזולאי זה שם של כדורגל", לא הצליח לעצור את עצמו למראה הכדורגלן הצ'כי שמוצאו אתיופי, תאודור סילאסי, ושלף מן הנפטלין את אמירתו דאז, שכתב אותה לכדי "סילאסי זה שם של רץ מרתון", והותיר אותנו לחשוב מה היו אומרים בישראל לו שדר צ'כי היה מפטיר "שכטר זה בכלל שם של משכונאי".

אך למרות המניירות הללו, וייץ וארבל הם אנשי מקצוע ברמה גבוהה, והשניים נהנים גם מכימיה עם פרשניהם, כך שהמשחקים המעולים מלכתחילה עברו כאן היטב. כיוון שהסיסמה של צ'רלטון היא "פחות דיבורים – יותר שידורים", אז אפשר להגיד כי במה שחשוב להם, המאזן חיובי.

אבל האם בכל זאת, ואף שמאוחר מדי לעצור את הנדנה בין ערוץ 9, ספורט1 וערוץ 10, צ'רלטון מסוגלים לקצת יותר מזה? האם חוץ מלשדר את המשחקים כהלכה ולספק פרשנות מקצועית מינימלית, הם ישכילו לתת גם ערך מוסף לחוויית היורו, או שמא כל מה שמסביב יישאר בליל של תקלות טכניות ובדיחות קרש?

יש לציין שאמש היה רק יום השידורים הראשון, והערב, בעת שבית המוות ייכנס לפעולה, יקבלו בצ'רלטון הזדמנות נוספת לסדר את הבלגן, להוסיף קצת ברק וליישר קו עם גודל המעמד. במידה וזה לא יקרה, תמיד הם יוכלו לספר לנו שבטלוויזיה היוונית והצ'כית המצב גרוע יותר.