זורקי נאקלבול שורדים הרבה שנים ב-MLB. רק לפני פתיחת העונה פרש טים וייקפילד מבייסבול בגיל 45, לאחר קריירה שלא סבלה פציעות כתף או זרוע משמעותיות. נאקלבול היא לא זריקה שמחייבת מאמץ מהירותו של כדור ממוצע נעה סביב מאה קמ"ש - ולכן הזרוע נשחקת פחות. אלא שהמכניקה הזו גובה, בדרך כלל, מחיר כבד: המגיש שמשתמש בה לא מצליח לשמור על עקביות ובדרך כלל הקריירה שלו שוקעת גם אם מצבו הבריאותי לא. האחים פיל וג'ואל ניקרו פיתחו את הזריקה לאומנות (פיל נכנס להיכל התהילה, ג'ואל היה "רק" אולסטאר), אחרים פרשו מהמרוץ די מוקדם כשלא הצליחו עם השיטה במייג'ורס. חלק מהחובטים שפגשו בנאקלבול הגדירו את הכדור כ"פרפר משהק". הם לא יודעים מה צפוי להגיע לכיוונם, אבל גם המגיש לא. בגלל איטיות הכדור, הוא מושפע ממהירות הרוח, כשהדיוק תלוי במצב הרוח שאתו קם הפיצ'ר בבוקר.
אר איי דיקי מסתובב ב-MLB כבר 11 שנים. הוא החל את הקריירה בטקסס ריינג'רס, עבר לסיאטל ומשם הגיע למינסוטה ולניו יורק מטס. בהיותו נאקלר, המספרים של דיקי לא היו מרשימים במיוחד, עם ERA ממוצע גבוה מ-6.00. לא מגיש שהייתם מפתחים סביבו איזושהי ציפייה ותלות שיסחוב את הקבוצה על הגב. 2010, העונה הראשונה של דיקי במטס, בישרה על איזשהו שינוי, כשפתח ב-26 וסיים במאזן 9:11 עם ERA של 2.84. ב-2011 דיקי דעך מעט וסיים עם מאזן שלילי של 13:8 ו-ERA של 3.28. הייתה סיבה להאמין שאלה המספרים שסביבם הוא יתייצב בהמשך הקריירה.
חודשיים בדיוק חלפו מפתיחת עונת 2012, ודיקי, הנאקלבולר המשמעותי היחיד שעדיין משחק בליגה, עומד על מאזן 1:9 ו-ERA של 2.44, לאחר עוד הצגה, מחזה שכבר הפך שכיח, בניצחון 1:3 בוושינגטון. לא שזה כל כך משנה כרגע, אבל היפותטית, לו היה הסיי יאנג מחולק היום, הוא היה עושה את דרכו לקווינס.
כמו הנאקלים שהוא זורק, גם הפריחה של דיקי בניו יורק היא לא דבר צפוי, וזה לא ממש קשור אליו אישית. במשך שנים המטס הזכירו מבחינה בייסבולוגית דווקא את פלורידה מקום שאנשים באים אליו כדי למות, לא כדי לשקם לעצמם את הקריירה. מו ווהן, בילי וגנר, קרלוס בלטראן ובקבוצה הנוכחית ג'ייסון ביי הם רק חלק מהשמות הגדולים שנחתו היישר לאחר חתימתם בקבוצה לתוך חדרי הניתוח בבתי החולים, או שראו את הממוצעים שלהם צונחים. יוהאן סנטנה מתאושש רק עכשיו מפציעה ארוכה שהשביתה אותו במשך עונה שלמה אשתקד. חוזה רייס עזב למיאמי אחרי אין ספור אפיזודות שתסכלו את כל הצדדים. דיוויד רייט, מי שהיה אמור להיות היהלום הגדול של הקבוצה, נפצע תמידית והיה בספק גדול גם לפתיחת העונה הנוכחית. אם מוסיפים את הצרות הכלכליות של בעלי הקבוצה משפחת ווילפון, שלא נפתרו גם לאחר הפשרה בפרשת מיידוף, לא הייתה סיבה לחשוב שהעתיד יהיה שונה.
נכון ליום שישי, רגע לפני פתיחת סדרת הסאבוויי נגד היאנקיז בברונקס, המטס נמצאים במרחק יריקה מהמקום הראשון ב-NL מזרח. בכלל, בתי המזרח בליגה מטורללים הפעם לחלוטין. לאחר יותר משליש עונה, ב-AL מפרידים בין המקום הראשון (בולטימור וטמפה ביי) לאחרון (בוסטון) שלושה משחקים בלבד. את החטיבה המקבילה מובילים הנשיונאלס, אחריהם נמצאת אטלנטה בפיגור של משחק, המטס חצי משחק מאחורי הברייבס ומיאמי דולקת מאחוריהם עם הבדל של חצי משחק גם כן. רק פילדלפיה, שהושפלה בסוויפ ביתי של ארבעה משחקים על ידי הדודג'רס, נראית כמי שוויתרה, לאחר שמכת פציעות כבדה השביתה את כל התותחים הכבדים שלה.
אז מה סוד ההצלחה של המטס עד כה? נראה שהמועדון השיג, סופסוף, את השקט התעשייתי הנחוץ לו. פרשת מיידוף, שבה נחשדה משפחת ווילפון כי קיבלה טובות הנאה וטיפים לברוח לפני קריסתו של הנוכל הפיננסי הגדול, העלתה את הקבוצה לכותרות בהקשרים שליליים שאין דבר בינם לבין בייסבול. בנוסף, הסגל מצליח לשמור את עצמו, סופסוף, בריא. רייט, שהיה פצוע לכל אורך מחנה האביב, החמיץ רק שלושה משחקים עד כה בשל פציעת בוהן קלה שנגרמה בפתיחת העונה. אייק דיוויס חזר לאחר פציעה שהשביתה אותו חלק ניכר בעונה שעברה, הפוטנציאל הגלום בלוקאס דודה מתחיל לבקוע וחוליית ההגשה עובדת היטב. ה-ERA הכללי אולי לא מרשים, אבל ג'ונתון ניסה ודילון ג'י, הצלעות התומכות של דיקי וסנטנה, עושים מה שצריך כדי לנצח. בבולפן, פרנק פרנסיסקו סוגר משחקים, גם אם הוא לא עושה את זה בדרך הכי נעימה לעין.
הסיבה הגדולה ביותר להצלחת המטס היא ההנהלה. סנדי אלדרסון ירש ב-2010 את כס ה-GM מעומאר מינאייה. אלדרסון, למי שלא יודע, הוא האחראי הראשי לפיקציה שנקראת בילי בין באוקלנד. הוא זה שבנה את האייז העצומים של סוף שנות ה-80 והניח את התשתית לקבוצת המאני בול של תחילת שנות ה-2000. המטרה הראשונה שלו הייתה לנקות את האורוות מכל הנזקים שהשאיר מינאייה, אחרי ההחתמות היקרות של פדרו מרטינז, קרלוס בלטראן, בילי וגנר ופרנסיסקו רודריגז. מלבד רייט, תוצר של הפארם-סיסטם של המטס, וסנטנה, אין היום לניו יורק אף שם גדול בהרכב החובטים או ברוטציה הפותחת. מה שיש לה הוא שחקנים רעבים שמשתדלים ומתאמצים להוכיח. על הבסיס הזה אלדרסון כבר לקח קבוצות רחוק. תשאלו את בילי בין.
אז מה צופן העתיד? הפיכת התקליט לאחר פגרת האולסטאר יכולה להכריע רבות. לפני שלוש שנים בולטימור הגיעה לאולסטאר כשהיא משקיפה מלמעלה על ה-AL מזרח והתרסקה לאחר מכן. בעונה שעברה פיטסבורג הפתיעה ועמדה עם מאזן חיובי, אבל לא יכלה למשוך. מצד שני, סן דייגו נתנה פייט מפתיע עד הסוף ב-2010, אף שכשלה לבסוף מלהגיע לפלייאוף. הקריסה של פילדלפיה, היומרות של מיאמי, היציבות של אטלנטה והתשתית הצעירה והמבטיחה של וושינגטון, הפכו את הבית למעניין במיוחד. כרגע, המטס בקצב של יותר מ-90 ניצחונות, מאזן שעשוי להישמר או להידרדר, קשה להתנבא. הכתובת, בכל מקרה, נמצאת על הקיר: הקארמה הרעה שליוותה את המטס ב-26 השנים האחרונות בדרך לנטישה. האם יצליחו לסגור עליה את הדלת? עכשיו זה כבר תלוי בהם, ורק שלא יחזרו לעשות שטויות.
