מה, כבר נגמר? פעם בכמה שנים מגיעה סדרה שפשוט לא רוצים שתיגמר, שאף אחד לא יתלונן אם תמשיך לטוב מ-13. גמר המערב סיפק משחק גדול אחרי משחק גדול, קלאסיקה אחרי קלאסיקה, כדורסל ברמה הגבוהה ביותר על הבמה המרכזית ביותר, איכויות מנטליות נדירות. אך במובן מסוים גמר המערב נגמר בדיוק בזמן. המחצית השנייה של המשחק השישי, עם החזרה של אוקלהומה סיטי מפיגור והתחושה שלספרס נגמרו הכוחות והרעיונות, הייתה הרגע המדויק בו נהיה ברור שבסדרה הזאת יש פער איכותי משמעותי לטובת הקבוצה שניצחה בה.
לפני הסדרה הימרתי על ניצחון קל לספרס בגלל יכולת התקפית חד-פעמית, בדיעבד אני יכול לומר שהטעות שלי לא הייתה בהערכת יתר של הספרס אלא בהערכת חסר של הת'אנדר - לא חשבתי שהם מוכנים כבר עכשיו, האמנתי שהם זקוקים לעוד שנת ניסיון ועוד שחקן פנים התקפי כדי לחבר סדרה כזאת. סן אנטוניו אכן סיפקה את ההצגות ההתקפיות שלה, גם מול ההתאמות ההגנתיות של סקוט ברוקס. רוטציות נהדרות של שחקני OKC, שיפור בהגנה על הפיק נ' רול והתמקדות הגנתית בהנעת הכדור גרמו לכך שהשחקנים המשלימים של גרג פופוביץ' חזרו למידות האמיתיות שלהם במהלך הסדרה - דני גרין ורוב הגבוהים כמעט לא תרמו כלום. אך ההגנה המשופרת שמולם הוציאה מכוכבי הספרס הילוך התקפי נוסף שתרם לרגעים ארוכים של כדורסל עילאי. אני לא חושב שיש דרך לשחק טוב יותר מהספרס במחצית הראשונה של המשחק השישי.
אז למה זה לא הספיק? בעיקר כי בצד השני עמדה יריבה שהצליחה להפוך את היוצרות מהאופן בו סן אנטוניו הרגילה אותנו. במקום שהספרס ידאגו להישאר במשחק ואז יברחו בכמה דקות התקפיות גדולות, אלה היו הת'אנדר שיצרו בריחה בזכות כמה דקות של הגנה גדולה ובלבול בהתקפת הספרס. הת'אנדר ידעו גם למנוע מהספרס לברוח רחוק מדי לפני כן, וגם לא לתת להם לחזור לאחר מכן. הדוגמה הבולטת לכך הייתה במשחק השישי, דווקא ברבע השני בו הספרס המשיכו את הזון של הראשון. מול יריבה אחרת מחצית כזאת הייתה נגמרת באזור ה-25 הפרש, אך שלושת הכוכבים של הת'אנדר דאגו לקלוע כמה סלים בלתי אפשריים ולשמור על פער שעוד ניתן לסגור. ברוב המשחקים האחרים זה היה הרבע השני בו הת'אנדר יצרו סטרץ' הגנתי מוצלח כדי לפתוח פער, שנשמר על ידם בהמשך המשחק.
אחת התכונות המרשימות של הת'אנדר כקבוצה היא שנדמה שיש להם חוש קולקטיבי שתמיד יודע בדיוק מה נדרש כדי לנצח כל משחק. כשהיריבה חזקה הם ימצאו דרך להישאר במשחק, כשהיריבה חלשה הם יפתחו בדיוק את הפער שלא תוכל לסגור, כשהיריבה חמה בדקות האחרונות הם יתעלו, כשיהיה מותר להם הם יורידו הילוך. למרות שרוב המשחקים שלהם היו צמודים וכולם מול קבוצות ותיקות שניצחו לא מעט משחקי פלייאוף דרמטיים, הת'אנדר הפסידו רק שלוש פעמים בפוסט סיזן עד כה. הנה מה שנדרש כדי שיפסידו - משחק של 41 מ-42 מהעונשין של הלייקרס עם כמה שריקות מפוקפקות בדקות החשובות, רבע רביעי של 39 נקודות מצד הספרס ומשחק מושלם של 120 נקודות עם 55 אחוזים מהשדה של הספרס. במילים אחרות - כדי לנצח את דוראנט וחבורתו בפלייאוף הזה צריך משהו מיוחד מאוד.
בהתאם לכך, הנפילה המנטלית היחידה שלהם במאני טיים הגיעה במשחק בו יכלו להרשות זאת לעצמם - בחמישי. ביתרון 13 ברבע האחרון הת'אנדר הפסיקו לתפקד - איבדו כמה כדורים, התקשו להגיע לזריקות טובות, התקשו לייצר עצירות בהגנה, ברוקס בזבז יותר מדי פסקי זמן ולא נשארו לו כשהיה צריך אותם בסוף. פתאום הם נראו כמו חבורת ילדים בני 23. אבל להארדן הייתה עוד שלשה גדולה אחת בקנה כדי לוודא שגם המשחק הזה לא בורח להם. במשחק השישי הם כבר חזרו להיראות בלתי שבירים גם בדקות הכי חשובות.
מה שאני מנסה להגיד זה שאוקלהומה סיטי מוכיחה בפלייאוף הזה שהיא הרבה יותר מקבוצה מאוד מוכשרת. זה לא עד כדי כך פשוט, ראינו כבר מספיק קבוצות מאוד מוכשרות שלא הצליחו להתחבר ברגע האמת. לשחקנים הצעירים האלה יש יכולות מנטליות שמזכירות קבוצות גדולות מהעבר. היכולת לבצע סוויץ' ולאבד בפלייאוף חמישה כדורים למשחק פחות מאשר בעונה הרגילה, היכולת להשתפר ככל שהפלייאוף מתקדם והיריבות מתחזקות, הכמות הלא הגיונית של סלים גדולים של דוראנט והארדן, ההתעלויות של שחקני המשנה - הדברים האלה לא פחות חשובים מהכישרון העצום.
ואחרי שדחיתי את זה אפילו בתוך הפוסט, הגיע הזמן להיפרד מסן אנטוניו. קיוויתי שזו תהיה הקבוצה שתשבור את אחד הנאחסים הכי מעצבנים, אבל בסופו של דבר היא מצטרפת לסקרמנטו ההיא ולפיניקס ההיא בתור עוד קבוצת התקפה אדירה שלא הצליחה לעבור את הסדרה האחת החשובה באמת שעמדה בינה ובין אליפות. נצטרך להמשיך ולחכות לקבוצה עם סגנון קבוצתי מלהיב שכזה שתדע גם לשמור טוב יותר מהשלוש האלה או ליפול על עונה בלי יריבות טובות מדי.
האם זה סוף הסיפור של שושלת דאנקן-מאנו-פרקר? יכול להיות, אבל אני לא מתכוון להכריז על כך. נמאס לי לקבור שושלות רק כדי לראות אותן חוזרות בגדול בעונה שלאחר מכן, אם בוסטון מצליחה אז זה אפשרי גם עבור הספרס. הבעיה העיקרית היא הקבוצה שהרגע ניצחה אותם - קשה לראות את סן אנטוניו מנצחת את אוקלהומה סיטי בסדרה בשנה-שנתיים הקרובות, הפערים אמורים רק לגדול. לפחות במקרה הזה מדובר בשושלת שמקומה בהיסטוריה כבר מובטח. העונה הזאת הייתה יכולה להיות דובדבן מתוק במיוחד, אך גם במצב הנוכחי היא מחזקת את מעמדה ההיסטורי של קבוצה שהבסיס שלה הצליח להיות גדול למשך עשור שלם.
ומספר מילים על המזרח
קודם כל שתי מילים - דווין וויד. נדמה לי שהשנה הוא נהנה במיוחד מהפוקוס על לברון, כך קל להתעלם מהעובדה שהפלאש מתעקש לא להופיע למחציות הראשונות בסדרה מול בוסטון, משאיר ללברון לסחוב את הקבוצה על הגב בתחילת המשחק ומאפשר לסלטיקס לפתוח פער ביום טוב או להישאר בעניינים ביום רע. המשחק השישי הוא הצ'אנס שלו להטות את הכף בסדרה, כי אם מיאמי תודח הלילה סימני השאלה המרכזיים יופנו אליו.
אך מבין כל האנשים המעורבים, המשחק הלילה עשוי להיות החשוב בקריירה של אריק ספולסטרה. אף אחד לא ציפה מהמאמן הצעיר להיות הזן מאסטר הבא ולהשתלט על הסיטואציה הנפיצה של הכוכבים שלו, מה שכן ציפו ממנו זה לייצר הגנת ברזל שתאפשר להם מרחב תמרון גדול יותר להבין איך לנהל את ההתקפה. לכן במשחק השישי התשובה של ספולסטרה צריכה להיות בהתאם לשאלה שבתחום האחריות שלו - איך קרה שאחרי חמישה משחקים למיאמי עדיין אין פתרון לפיק נ' רול פשוט בו מוביל הכדור לא מסוגל לקלוע מחצי מרחק.
