קובי מויאל לא בטוח איפה הוא ישחק בעונה הבאה. אוהדי בית"ר ירושלים שרים לו 'תישאר, תישאר', אבל הוא קצת מבולבל. "אני באמת לא יודע מה יהיה", הוא אומר. "אני לא מסתיר את זה שהרצון הכי גדול שלי זה לשחק בחו"ל. זה החלום שלי והשאיפה הכי גדולה, ואני אעשה הכל כדי להגשים את זה. בארץ כבר אמרתי לא פעם שקשה לי לראות את עצמי עוזב את בית"ר בשביל עוד קצת כסף. מכבי חיפה רוצה אותי? קטונתי מלדבר על מכבי חיפה, כולם יודעים שזה מועדון אירופי ומוערך ברמות הכי גבוהות שיש, אבל אנשים צריכים להבין שמי שגדל בבית"ר ירושלים וגר כאן, מחובר למועדון בצורה שקשה מאוד לחשוב בכלל על האפשרות לשחק במועדון אחר בישראל. האפשרות קיימת, אבל בלב אתה לא רואה את זה קורה".
אולי אתה מפחד, לאור מה שקרה לחן עזריאל במכבי חיפה?
"לא, כל מקרה לגופו. כל החיים שלי התמודדתי מול שחקנים. גם בבית"ר עם בואטנג ואלברמן בחרתי להתמודד ולא ללכת, והייתי ברוטציה. זה לא עניין של חשש, להיפך, תחרות זה הדבר הכי טוב עבור שחקן ושחקנים טובים בקבוצה רק משדרגים אותך. כל אחד לגופו. אני מאמין בעצמי ותמיד מוכן לתחרות מול מי שזה לא יהיה".
יש לכם בעיה לירושלמים. אבירם ברוכיאן, אריאל הרוש ועכשיו גם דן אייבנדר אמרו שקשה להם לראות את עצמם עוזבים את בית"ר ולובשים אדום. זו מחשבה של אוהד ופחות של שחקן מקצוען. גם אתה אמרת, כשהפועל תל אביב גיששה אצלך: 'גם ב-300 אלף יורו אני לא עובר ללבוש אדום'
"פה בכלל לא מדובר על מכבי חיפה, אלא על מועדון שמבחינת האוהדים זה ייהרג ובל יעבור. הקהל מלווה אותנו מגיל קטן, תומך בנו, חי איתנו והוא כבר חלק מהדם שלנו. זה כמו משפחה. בשבילם מעבר להפועל זה כמו לתקוע להם סכין בלב, וזה משהו שאני לא רוצה לעשות. בית"ר זה לא רק ספורט, זו דרך חיים. הם קמים עם בית"ר בבוקר, אוכלים איתה צהריים והולכים לישון איתה בערב. להגיד זה רק ספורט זה יפה, אבל זה הרבה מעבר לזה".
מויאל, תכף בן 25, הרוויח את המועמדות למכבי חיפה וקבוצות אחרות ביושר רב. בשנתיים האחרונות הוא פורח, אחרי שנה וחצי של השאלות בכפר סבא ובני יהודה. "כבר אצל מלמיליאן התחלתי לקבל את הקרדיט. אצל רוני לוי השיטה והמערך מאוד התאימו לסיגנון המשחק שלי, ולכן הרגשתי הכי טוב שיש. הוא נתן לי קרדיט עצום, לימד אותי המון ולמרות שזה היה רק לחצי עונה, התפתחתי אצלו כשחקן".
סוף סוף הדור שלכם בבית"ר פורח. אמרו שאתם לא יכולים להוביל את המועדון
"לי אף פעם לא היה ספק בזה. גם כשהיו האנשים שזלזלו, אני ידעתי טוב מאוד מה כל אחד ואחד שווה. הרוש הוא השוער מספר אחד בארץ, כולם רואים את ההתקדמות של אייבנדר השנה, שי חדד עשה קאמבק גדול אצל אלי כהן ומשחק מצוין, בראשי שיחק טוב מאוד השנה ושלא נשכח את ריקן שתמיד היה אחד השחקנים הטובים בקבוצה ואצל אלי כהן הוא פורח וכולם מדברים עליו. הוא עבר לא מעט תקופות קשות כאן והאשימו אותו הרבה פעמים סתם".
ואיפה כל זה היה לפני אלי כהן.
"קודם כל לא היה את כל הסגל הזה. שאין סגל ותחרות הדברים שונים לחלוטין. אלי כהן הביא סדר, הביא אירגון, כל שחקן יודע את המקום שלו על המגרש ויודע שאם הוא לא ייתן את ה-100% הוא יהיה על הספסל, לא משנה כמה גדול הוא יהיה. המשמעת הטאקטית והאמונה שהוא החדיר בנו זה משהו שאיבדנו במהלך העונה".
אלי כהן מצא דרך להטריף אתכם עם המיילים שהוא שולח לכם עם הנתונים של כל אחד אחרי משחק.
"כן, אלי מאמן שאוהב לעשות ניתוח של משחקים עם מספרים וסטטיסטיקות, וזה דבר שמאתגר להגביר את כמות הקילומטר, הפסים המדוייקים, כמות החילוצים. רק שתדע שעוד לפני זה הייתי עושה חלק מזה לבד. אחרי כל משחק עובר עליו במשך לפחות 3-4 שעות, מנתח ובודק איפה יכולתי לשפר, לעשות תנועה יותר טובה, לעמוד יותר נכון, איפה ללחוץ ולחלץ, וכשאלי הגיע זה גרם לי להבין עוד כמה דברים. אני עדיין ממשיך לעשות את זה. היו חילוקי דעות פה ושם על מספר חילוצים, אבל הגענו להבנות".
אלי כהן לא אהב את הויכוחים בינך לבין ערן לוי.
"זה שטויות, פשוט שטויות. זה היה משהו מקצועי של תוך כדי משחק ולאחר משחק. בסך הכל הרגשתי שאני נשאר לבד בהגנה וביקשתי מערן שלא יעשו עקבים כי הוא השחקן הדומיננטי מקדימה והכל עובר דרכו. טבעי שאני אפנה אליו. בכלל, ערן לוי סותם הרבה פיות בבית"ר, הוא מתנהג כמו ששחקן בבית"ר צריך להתנהג ושחקן מאוד משמעותי עבורנו בהתקפה. את התשובה שלו הוא נתן בזה שבית"ר מימשו את האופציה לעונה הבאה".
אתה יודע שיש אפשרות שהתלכיד הזה לא ימשיך ביחד בעונה הבאה.
"יהיה קשה לפרק את הקבוצה הזאת. אני אומר כל הזמן לאנשים שאני אף פעם לא שוכח שהייתי בחוץ בבני יהודה וכפר סבא, נוסע שעתיים כל צד עם פקקים איומים, ירקתי דם והייתי המון פעמים עם דמעות בעיניים ורק מנת להריח את הדשא בבית וגן. אנשים אולי לא מעריכים את מה שיש פה. אני מספר לכולם שבחוץ אכלתי חרא ולכן בשביל שלושים, ארבעים או חמישים אלף דולר יותר, לא אעזוב בחיים את בית"ר".
לפני שלושה חודשים מויאל דיבר אחרת. לאחר ההפסד למכבי חיפה 1:0 בקרית אליעזר, הוא מלמל בפני הנוכחים: "מה יש לדבר, ירדנו ליגה". מויאל מסביר היום: "באותו היום אחרי קרית אליעזר באמת הייתה הרגשה הכי שחורה. הרגשתי באותו הזמן שאין משהו בתבנית שהיינו בה שיכול להוציא אותנו מהמצב הזה. אם אתה רוצה לשים את הדגש אז כאן מגיע הקרדיט לאלי וז'אן, שהחדירו בשחקנים אמונה לפני טקטיקה. הייתי רואה את המשחקים ולא היינו מגיעים למצבים בכלל, שחקנים היו מפחדים לגעת בכדור או לתת פס לכיוון השער. בגול של ערן לוי נגד קרית שמונה, שהיה גם משחק מצויין שלנו, כבר חזרתי להאמין".
איך התמודדת עם מאבק ההישארות מבחינה אישית?
"חצי שנה לא יצאתי מהבית כמעט. לא הלכתי למסעדות, חברים, ימי הולדת. הרגשתי על הפנים. זה פגע לי בנפש. כל החיים עבדת קשה וחלמת, וזה לא פשוט להיות במצב כזה. היו לילות שלא ישנתי, היו לי גם לחצים בחזה ולפעמים הדברים האלה גם גרמו לכך שבמשחק אתה מוציא את הכל. זה גם פגע, כי הרגשתי את הרגליים כבדות וחוסר ביטחון מוחלט. במאני טיים, כשהביטחון חזר, זה הפך לטירוף חיובי מוחלט".
היו הרבה דיבורים על כל שלפני משחקים אתה כל הזמן בספק עקב פציעות, ולא אהבת את זה.
"אני אשם בזה. היו לי פציעות שהרופאים דרשו חודשיים מנוחה ולא האמינו שכבר אחרי ארבעה שבועות אני חוזר עם זריקות וחבישות. כשהמצב של הקבוצה לא היה טוב, היה עליי לחץ מסויים מתוך המועדון ותמיד הרגשתי את החובה לעזור, גם אם אני לא כשיר ב-100%. זה יכול היה לפגוע בקריירה שלי".
כעסת על עצמך שלא היית מספיק נחוש לקבל את ההצעה של אודסה?
"האמת, כן. רוב הפרטים היו סגורים ובית"ר קיבלו סכום יפה מאוד, אבל אני תמיד מאמין שהכל מלמעלה והכל לטובה ובאותו הזמן קרעתי חלקית את הרצועה בברך והמעבר לא היה אפשרי. בהתחלה לקחתי את זה קשה מאוד, איבדתי את שמחת החיים והחשק לכדורגל לתקופה קצרה, אבל לא היה יותר מדי זמן לחשוב כי המטרה להשאיר את בית"ר בליגה תמיד הייתה לפני הכל. אני עוד אגיע לאיפה שאני צריך להגיע".
אם לא תגשים את החלום לשחק בחו"ל זה כישלון עבורך?
"מבחינתי האישית, כן. כי זה משהו ששאפתי כל החיים ולזה כיוונתי, אבל אני לא אצא בכל מחיר. אם לא יהיה מדובר בשידרוג משמעותי מקצועי וכלכלי, לא אעבור לאירופה כדי להגיד שעשיתי סיבוב".
ואם יהיה רק כלכלי.
"בסופו של דבר זאת קריירה קצרה מאוד ולהצעה כלכלית בלתי רגילה יהיה קשה מאוד להגיד לא. ויתרתי בחיים שלי על הרבה כסף וחוזים כדי לשחק בבית"ר".
מספרים שהיית קרוב לזימון לנבחרת. משם הדרך לאירופה קצרה יותר.
"נבחרת בשבילי זה בדיוק כמו בית"ר, זה אפילו חלום יותר גדול מלשחק בחו"ל עבורי".
כשחקן עם טמפרמנט גבוה. מה דעתך על האירועים האלימים במושבה ובוינטר?
"זה לא מוסיף כבוד לאף אחד. במיוחד מה שהיה בוינטר, זה היה מזעזע. עימותים ותגרות קלות זה חלק מהמשחק, אבל מה שהיה כאן זה כמו מלחמה. אנשים בועטים אחד בשני בראש, בחזה, בבטן, בוקסים לפנים, בלי רחמים".
אתה מסוג השחקנים שגם יכלו להסתבך באירוע כזה.
"אתה טועה בגדול. אולי אתה רואה אותי לפעמים בעימותים קטנים או דחיפות, אך אני מאוד מודע ושולט באגרסיות שלי. בכל הקריירה שלי, מהילדים, מעולם לא קיבלתי כרטיס אדום, כולל לא צהוב שני. אני משחק מאוד חזק על הכדור ומנסה להרוס כל התקפה של היריב, אבל אני שחקן מאוד ספורטיבי שיודע לכבד את היריב. תמיד ידעתי לשמור על איפוק".