זה עומד להיות הקרב הגדול של הקיץ

אין ספק שמאז ריצת ה-100 מטרים המדהימה של יוסאין בולט בבייג'ינג 2008, כל העולם מחכה לראות מה הוא יעשה בלונדון 2012. אף אחד גם לא מתווכח עם העובדה שזה שוב יהיה אירוע השיא של המשחקים האולימפיים. אבל על דבר אחד כן אפשר להתווכח - עד כמה תחרותית תהיה ריצת ה-100 בלונדון? אם בולט יזנק כמו שצריך, קשה להאמין שמישהו יוכל לסכן אותו, אלא אם כן קרה משהו שעוד לא סיפרו לנו.

זו בדיוק הסיבה שחובבי האתלטיקה צריכים להכין את עצמם לקרבות הגדולים באמת של המשחקים האולימפיים, כי הקרב של בולט צפוי להיות בעיקר נגד עצמו. ולא חסרים קרבות כאלה, אפילו מהסוג של פעם - עם הרבה מועמדים, הרבה צבעים, לכלוכים, סיפורים ואצטדיון אחד שיהפוך למשך פחות מדקה להר געש. הפעם אנחנו מתכוונים לריצת ה-400 מטרים משוכות בלונדון 2012. נכון לעכשיו, לפחות שלושה רצים גדולים עומדים להתמודד על התואר האולימפי: אלוף העולם ואלוף אירופה דיי גרין הבריטי, אלוף העולם לשעבר ברשון ג'קסון האמריקאי, וסגן אלוף העולם בפעמיים האחרונות, חאבייר קולסון מפורטו ריקו שגם קבע השבוע את תוצאת השנה בעולם. היכרות עם כמה מהדמויות שאמורות לעשות לנו את הקיץ הקרוב.

דאי גרין דואג להזכיר בהמון הזדמנויות שהוא וולשי, אבל באתלטיקה מתחרים עבור בריטניה כך שאיתה הוא מזוהה, בעיקר מאז שהדהים וזכה באליפות העולם שהתקיימה בקיץ שעבר בדרום קוריאה. הזכייה של גרין, שקבע אז 48:26 שניות, הפכה אותו לאחת התקוות הגדולות של הבריטים לקראת תחרויות האתלטיקה בלונדון 2012. מצד אחד, לא קל להיות פייבוריט מול הקהל המקומי כשמארחים את המשחקים האולימפיים. מצד שני, גרין יודע שאין יותר מדי בריטים שמועמדים לזכייה ואם זה יקרה לו, אי אפשר לתאר במילים את הקפת הניצחון שלו באצטדיון האולימפי.

אז איך הפך הוולשי בן ה-26 לאלוף עולם? הא בכלל התחיל ככדורגלן בסוונסי, וגיבור הילדות שלו היה ריאן גיגס. הוא בעט עם רגל ימין, אבל בגלל שהוא רצה להיות כמו גיגס הואו לא הפסיק להתאמן ברגל שמאל, ובסופו של דבר גם הפך למגן שמאלי. בתור ילד הוא היה כדורגלן מוכשר ואפילו בריאל מדריד התעניינו בכרטיס השחקן שלו, אבל בעיה בברך מנעה ממנו להגשים את החלום, ובגיל 16 הוא החליט להתרכז באתלטיקה. את הכשרון ה"ריאן גיגסי" שלו לשלוט ברגל שמאל כמו בימין הוא הביא איתו למסלול, ומהר מאוד הוא גילה שזה משמש לו כיתרון אדיר בתור רץ משוכות, ככה התחיל הסיפור, שעדיין רחוק מלהיגמר.

בגיל 21 הוא הפך לאלוף אירופה עד גיל 23 ומכאן התחיל גרף ההתקדמות שלו רק לעלות, עד שהגיע למקומות הגבוהים ביותר: זכייה במשחקי חבר העמים, זכייה באליפות אירופה ב-2010 וזכייה באליפות העולם ב-2011. כעת חסר לו רק עוד תואר אחד: "זה חלום שיכול להתגשם בקרוב, זה מה שאני רוצה יותר מכל דבר אחר, כל החיים שלי הם בצד כרגע - אני מתרכז רק במדליית הזהב", אמר לאחרונה גרין.

מה שהופך את גרין לכל כך מסור לאימונים ולאתלטיקה זו דווקא העובדה שהוא חולה אפילפסיה. כשגילו אצלו את המחלה בגיל 17 הוא קיבל תרופות חזקות שהקשו עליו להתאמן, בטח שלהתחרות. הוא הבין שהוא יוכל להיות ספורטאי רק אם לא יטול את התרופות באופן קבוע. אמרו לו שאורח חיים ספורטיבי, אכילה נכונה וחיים נטולי אלכוהול ולילות מאוחרים אמורים לעשות את העבודה - זה בדיוק מה שהוא עושה מאז ועד היום.

בבריטניה אוהבים את גרין, אבל לא בארצות הברית. באליפות העולם האחרונה הוא ניצח כשהקדים את חאבייר קולסון מפורטו ריקו ואל.ג'יי ואן זיל מדרום אפריקה. במסיבת העיתונאים הוא אמר שנחמד לראות פודיום ללא אמריקאים. גם אם הוא התכוון לומר שהריצה הזאת התפתחה בהרבה מקומות אחרים בעולם, בארצות הברית מאוד לא אהבו את זה ונבחרת האתלטיקה שלהם הפכה אותו לסוג של אויב. ברשון ג'קסון, שסיים אז במפתיע במקום השישי אבל נחשב בדרך כלל לרץ ה-400 משוכות הטוב בעולם כיום, צייץ על גרין לא מעט דברים בטוויטר שלו ולזה נגיע בקטע עליו. בכל מקרה, מה שברור זה שגם גרין לא "מת" על ברשון ג'קסון, וזו עוד סיבה לקרב כל כך מרתק בלונדון 2012.

שיאו האישי של גרין: 47:88 שניות

כשמדובר במשחקים האולימפיים, אין מה לזלזל בפורטו ריקו. המדינה הקטנה שנחשבת למעשה ל"סניף דובר ספרדית" של ארצות הברית בים הקאריבי זכתה עד היום בשש מדליות אולימפיות, כולן באגרוף - ענף הספורט המוצלח ביותר של פורטו ריקו. אתלטיקה ברמה גבוהה מעולם לא הייתה להם, וגם לא מדליה אולימפית מזהב, שיחד איתה חאבייר קולסון בן ה-28 צריך לחזור מלונדון לפונסה, עיר הולדתו בפורטו ריקו.

בתחרות שהתקיימה ממש השבוע בפונסה, קולסון שיפר את תוצאת השנה בעולם וקבע 48:00 שניות. לזכותו יאמר שזה לא היה רק ניצחון מרשים על המסלול הביתי שלו, אלא גם ניצחון על ברשון ג'קסון, שסיים במקום השלישי בלבד. תוסיפו לזה את העקביות של קולסון, שהיה סגן אלוף העולם פעמיים ברציפות, ותקבלו מועמד רציני לזכייה במדליית הזהב האולימפית.

קולסון הוא בן טיפוחיו של אגדת האתלטיקה מייקל ג'ונסון, שמשמש כמנג'ר שלו. עם זאת, יש לו סגנון ריצה משלו ובגופו הצנום הוא מזכיר יותר רצים למרחקים ארוכים, וצריך לציין שגם שיאו האישי ב-800 מטרים הוא יותר טוב מ-1:50 דקה, מרשים מאוד עבור רץ 400 משוכות. קולסון הפך בשנים האחרונות לסוג של גיבור לאומי בפורטו ריקו, והכוונה היא שבקיץ הוא יהפוך אולי לספורטאי הגדול בכל הזמנים של האי הקטן הזה.

לא ידוע על כך שקולסון תפס צד בריב בין דאי גרין לברשון ג'קסון. הוא בחור שקט, שגם לא מרבה לדבר באנגלית במסיבות עיתונאים, והוא יכול להיות בקיץ הקרוב מקרה קלאסי של "שניים רבים והשלישי (המנומס) זוכה".

שיאו האישי של קולסון: 47:72 שניות

ברשון ג'קסון הוא רץ ה-400 משוכות העשירי בכל הזמנים, עם שיא אישי של 47:30 שניות. עם זאת, הוא גם לא נחשב לווינר גדול. למרות הזמנים המהירים שלו, הוא ניצח רק פעם אחת באליפות העולם, זה קרה ב-2005 ושם גם נקבע שיאו האישי. באליפות העולם האחרונה הוא היה פייבוריט, אבל סיים שישי בלבד. במשחקים האולימפיים הוא זכה במדליית הארד, ובדרך כלל - בכל תחרות גדולה תמיד היה "כוכב תורן" שהצליח לגנוב לו את ההצגה.

לזכות הקרב הגדול שבו אנחנו מתעסקים אפשר רק לספר שג'קסון בן ה-28 נראה בתחילת העונה בשיאו. עד לתוצאת השנה של חאבייר קולסון, הוא קבע את שלוש התוצאות המהירות ביותר, כשגם באופן כללי הוא רואה את עצמו כחלק מהאתלטיקה האמריקאית המתאוששת, שמנסה להציל את הכבוד שלה אחרי שאיבדה בשנים האחרונות כל כך הרבה מדליות במקצועות שבעבר היא שלטה בהם.

ברשון ג'קסון מאוד לא אהב את הדברים שאמר דאי גרין על האמריקאים, וגם טען שגרין אמר עליו אישית שהוא "מוערך יתר על המידה". לקראת עונת התחרויות הקרובה אמר ג'קסון על גרין: "אני תמיד אמרתי עליו דברים טובים, עד שבאליפות העולם האחרונה הוא אמר שהוא ידע שאני לא מתמודד על מדליה ושהעריכו אותי יותר מדי. למה הוא בדיוק התכוון? אנחנו מדברים על רץ שניצח באליפות העולם בזמן של 48:2 שניות, זה לא בדיוק הזמן שמאפשר לך לקבוע שאתה הטוב ביותר. נכון שהוא היה הטוב ביותר באותו היום, אבל יהיה לו קשה מאוד לעצור אותנו ב-2012. הוא כתב צ'ק שהוא לא יוכל לפדות, כי בקרוב אני אגיע".