ההפסד כולו שלהן

מה שהיה: אחד ה"אין-סיפורים" הגדולים ביותר של הפלייאוף, הוא חוסר ההייפ היחסי סביב ניו-יורק ניקס. במילים אחרות – איש לא נתן סיכוי לניקס לעשות רעש כלשהו בסדרה נגד מיאמי. למרות ההגנה של הניקס תחת מייק וודסון, למרות רצף הניצחונות מאז עזיבתו של ד'אנטוני, למרות החזרה של אמארה, ולמרות הבחירה של הבחירה של כרמלו לשחקן המצטיין של חודש אפריל במזרח. ובצדק. לא כי מיאמי טובה מדי, אלא משום שכל ה"פריחה" הניו-יורקית לא רלוונטית לסדרה: הערך המוסף בהגנה של טייסון צ'אנדלר הוא ביכולת לשמור אחד-על-אחד, ולמיאמי אין גבוה אמיתי לשמור עליו; רצף הניצחונות של הניקס בסוף העונה פחות "מרשים" מרצף ההפסדים שלה בפלייאוף; כרמלו מסוכן יותר כשהוא משחק בעמדה ארבע, ככה שהחזרה של אמארה לא רק פגעה בדינמיקה הקבוצתית, אלא ביטלה גם את היתרון היחסי הזה של הניקס.

בהיעדר דרמה אמיתית, אין ברירה אלא להמשיך ולהתמקד ב"אין-סיפורים" של הסדרה. כי עם כל הכבוד למטף הכיבוי, מה שבאמת גמר את סיכויי הניקס בסדרה, זה הפציעה המוקדמת של אימן שומפארט במשחק הראשון. צ'אנדלר אמר בבדיחות דעת, שהוא חייב את הבחירה שלו לשחקן ההגנה של העונה, 'לשומרים העלובים שהיו לניקס בשנים האחרונות', ובתקווה שהאמירה הבאה לא מוחקת את החיוך מהפנים שלכם – צ'אנדלר חייב כמעט חצי מהפרס שלו למר שומפארט. צ'אנדלר לא שינה לבדו את תרבות ההגנה של הניקס, הייתה זו גם הצטרפותו של הרוקי, שכבר בעונתו הראשונה בליגה מיצב עצמו כאחד מהשומרים על עמדות 1-2 הטובים בליגה. האם יחד עם השמירה של שומפארט על וויד, ויחד עם כרמלו כפאוור פורוורד - מה שהיה מכריח את מיאמי לשחק עם בוש בסנטר - הניקס היו מנצחים? לא. אבל אולי היינו מרוויחים משחק נוסף בניו-יורק.

מה שיהיה: יהיה ככל הנראה רע. הקיץ מכיל קומבינציה קטלנית: ההכרח להשאיר את וודסון למרות שהוא מאמן מקובע וחסר יצירתיות; החוזה הגבוה מדי שיקבל לין לעומת סטיב נאש שלא יגיע; העובדה שאמארה קולע מעט ומכביד הרבה על הסגל; ההנחה שכרמלו הוא שחקן מאוד מגובל – כל אלו אומרים שבעונה הבאה יהיה מעניין, משעשע ונראה מהניקס הרבה כדורסל בינוני.

מה שהיה: במפתיע, זאת סדרה שכיף לסכם, וזאת מכיוון שהסיפור של המפסידה הוא אסתטי ביותר: ההפסד של אורלנדו הוא בה בעת הקטן ביותר והגדול ביותר. "קטן", כי כנראה שהדחתה של אורלנדו מהפלייאוף, הוא הסיפור הכי פחות מפתיע של הסיבוב הראשון. על כמה מעט מלהיבה היא, אורלנדו חסרת הדוויט, למדנו כבר בסופה של העונה הרגילה. נכון שלעיתים לראות קבוצה שמשחקת כאילו אין לה מה להפסיד זה מלהיב: כן – ביג בייבי דיוויס הפתיע ביכולת שלו להיות דומיננטי; אורלנדו הפתיעה וניצחה במשחק הראשון, ואפילו כשזה כבר הרגיש גמור, היא אילצה את אינדיאנה להישאר ולשחק הארכה; אורלנדו כן הצליחה להפתיע לפרקים – היא הראתה סתגלנות חיונית, בעיקר ביכולת שלה לא לקרוס בהיעדר תפוקה התקפית מראיין אנדרסון, שההבדל בין העונה החלומית שזיכתה אותו בתואר השחקן המשתפר לבין התפוקה שלו בפלייאוף היא כפער בין דוויט לביג בייבי. אולם אורלנדו הייתה רחוקה שנות אור מלהיות מלהיבה. זכות הקיום של הסדרה הזאת היה ביכולתה לשמש במה לאינדיאנה, להראות כמה גדולה היא, ולפרקים, בעיקר במשחקי החוץ באורלנדו, היא נראתה מרשימה, גם תודות ליכולת של המג'יק להידמות לקבוצת כדורסל.

מה שיהיה: אם ההפסד בפלייאוף מסמן את סופה של העונה, אז הסוף של אורלנדו הוא הסוף הגדול ביותר. אוטיס סמית' ייאלץ הקיץ להתעמת עם כמה סוגיות קיומיות ממדרגה ראשונה. ראיין אנדרסון יהיה שחקן חופשי מוגבל, ובאמת הוא הציג עונה סטטיסטית שאומרת 'השאירו אותי בכל מחיר'. אך חסרונו הכפוי של הווארד, שעתידו במועדון לוט בערפל, הדגיש שאנדרסון הוא במידת מה מוטציה פרי ידיו של סופרמן: אם ביכולת שלו להיות מפלצת מחוץ לקשת השלוש – כי הווארד מצריך שני שומרים גבוהים בצבע - ואם זה כחיית ריבאונד התקפה, בעיקר של הכדורים הרחוקים, אז הוא נהנה מיתרון גובה, ומן היכולת להגיע אל הכדור החוזר מתוך חדירה פנימה.

בנוסף, ישנו הסיפור ההפוך לחלוטין, זה של ג'אמיר נלסון, שדווקא נתן עונה די מחפירה, רק כדי להראות עד כמה הוא השחקן הדומיננטי ביותר של אורלנדו בהיעדר האוורד. ייתכן מאוד שאם אורלנדו תרצה להשאיר אותו, היא תיאלץ להציע לו חוזה ארוך יותר. ולבסוף, הסיפור הגדול ביותר, הבחור שההפסד במשחק החמישי לאינדיאנה היה סוף אמיתי בשבילו – סטן ואן גנדי, שכנראה ניהל את המשחק האחרון שלו במועדון. מכיוון שלעזיבה של ואן גנדי אין קשר לכדורסל, יצא טוב שגם לסדרה נגד הפייסרס היה מעט מאוד קשר לכדורסל – אם המג'יק היו מרשימים ועוברים סיבוב, הפיטורים הבלתי נמנעים היו מביכים עוד יותר. סמית' כנראה ייקח מואן גנדי את המשרה שלו, אולם מה שהוא לא יוכל לקחת מואן גנדי זה את האופן בו הוא שינה את התפישה של מהי קבוצת כדורסל: חשיבותה של זריקת השלוש, והיכולת להגיע רחוק מאוד בפלייאוף תוך התבססות עליה כמעט באופן בלעדי בימים בהם ההתקפה הלא-מהוקצעת של הווארד מכזיבה. הסיום, בטונים צורמים וביכולת חלשה, עשוי להסתיר את הכבוד ההדדי ששרר בין הווארד לאיש המשופם בשנים בהם המג'יק נראו כחלק בלתי נפרד מדיסניוורלד. גם אם הווארד וסמית' לא יודו בכך היום: עמוק בפנים הם יודעים שמה שסטן ואן גנדי עשה עם ארבעת השחקנים סביב דוויט הוא מג'יק אמיתי.

מה שהיה: כשהמונה של הסדרה בין בוסטון לאטלנטה דפק שלושה משחקים, בחרתי בהוקס כקבוצה המרשימה בפלייאוף. שלושת המשחקי הבאים בסדרה הבהירו שהבדיחה הייתה על חשבוני – הורפורד חזר ואטלנטה חזרה לסורה. אם מישהו יחליט מסיבה עלומה לכתוב ספר על אטלנטה הוקס של השנים האחרונות, פרקים רבים בהכרח יעסקו במרגרינה שנקראת עמוד השדרה של ההוקס. איש לא חשב שאטלנטה מסוגלת לעבור את בוסטון, ועדיין היא הצליחה להפסיד באופן מתריס במיוחד. שלושת המשחקים האחרונים בסדרה כללו אומנם שני משחקים צמודים ביותר, אבל הם גם כללו תבוסה אחת, חוסר יכולת לנצח בחוץ, חוסר יכולת לתרגם את חזרתו של הורפורד למה שהיה יכול להיות יתרון מפתיע בצבע, וכן, ספסל עלוב, שהיה האשם העיקרי ברבע השני של המשחק האחרון, בו הפסידה את אטלנטה. אותו ספסל מבטא מצוין את מדיניות ה"כוכבים" באטלנטה, ומסורת של אנטי-קבוצתיות שראשיתה עוד בימי מייק וודסון.

מה שיהיה: בפני אטלנטה עומד הקיץ אולי המסוכן ביותר מכל הקבוצות בליגה, משלוש סיבות: ראשית, היא הקבוצה התקועה בליגה – קבוצת פלייאוף מחוץ ללוטרי, שרחוקה שנות אור מלהיות רלוונטית מעבר לסיבוב השני. שנית, ששת שחקני המפתח שלה חתומים על חוזים שמנים לטווח ארוך, מה שמאפשר מעט גמישות כלכלית. ולבסוף, העובדה שחוץ מאותם שישה כל שאר שחקני הסגל מסיימים חוזה, ויהיה צורך לבנות הכל מחדש. החיבור בין הסיבה הראשונה לשתי האחרונות מוביל לכך שלמרות שאטלנטה חייבת לבצע שינוי רדיקלי, היא ככל הנראה לא תעשה דבר. נוסיף לכך את העובדה שאטלנטה הייתה טובה על אף חסרונו של הורפורד – ומקבלי ההחלטות באטלנטה עשויים לטעות ולא להבין שהעונה הגדולה של ג'וש סמית' היא תולדה של אותו היעדר. חבל אם תתבזבז לה עוד עונה כדי להבין שהפעם לא טובים השניים מן האחד.

מה שהיה: הסיבוב הראשון של הבולס התחיל כטרגדיה יוונית, והמשיך כך, ללא קתרזיס. הפציעה של דרק רוז גרמה ללא מעט אוהדי הבולס לכבות את מסכי הטלוויזיה כבר בסוף המשחק הראשון, מה שגרם להם לפספס את הפציעה האיומה של ג'ואקים נואה. הסדרה נגמרה באמירה העצובה ביותר שנשמעה בשנים האחרונות. הדובר, קרלוס בוזר: "אני חושב שבסופו של יום הכל הסתדר – סיימנו, שוב, עונה עם המאזן הטוב בליגה, זכייה בבית המרכזי, במזרח כולו, וזה בעצם כל מה שחשוב". האמירה המגוחכת הזאת, על חשיבותה של העונה הסדירה ביחס לפלייאוף, היא כל-כך עצובה, כי בהתחשב בכל, קשה להגיד שבוזר לא צודק. חסרת-רוז בחלקים נרחבים של העונה, הבולס עשו את הלא ייאמן: למרות הקשיים המנטאליים והפיזיים המתלווים לעונה בה סדר המשחקים דחוס – הם היו הקבוצה הטובה בליגה בעונה הסדירה. ביודעין או שלא, בוזר רמז לכך שאת זה לא ניתן לקחת מהם.

הסדרה מול פילדלפיה לא לימדה על התלות המוחלטת של שיקגו ברוז, מכיוון שגם בלעדיו הם קבוצת כדורסל טובה מאוד, וזאת בזכות ניהול מבריק של טום תיבודו – שלפרקים לא נראה כמו מאמן, אלא כמו שחקן ג'נגה שהלבנים ממשיכים להישלף לו החוצה מן הקבוצה שוב ושוב. הכישלון של הבולס לעבור סיבוב, מלמד יותר מכל על חוק הטבע – בפלייאוף מנצחת הקבוצה עם השחקן הטוב ביותר במגרש. כפי שהסדרה בין ממפיס לכריס פול העדיף מדגימה לנו, הצורך של הבולס ברוז היא לא ביכולת למנף את העוצמה ההתקפית שלו ולמעוך את הסיקסרס – פילדלפיה קבוצה הגנה טובה מדי, וזה לא היה קורה. התלות בו היא ביכולתו לחולל את השינוי ברבע הרביעי. עם רוז הסדרה הייתה נגמרת הרבה יותר מוקדם, אולם גם אם לא, אפשר בהחלט להניח שהדקות הצמודות ברבעים האחרונים, במפגשים הרביעי והשישי בסדרה, היו נחתמות בבשורה שונה. ללא רוז, כאשר על השחקן הטוב ביותר בנמצא מופקד אנדרה איגודלה, השומר הטוב בליגה (והשחקן הטוב ביותר במגרש במשך כל הסדרה), וכאשר שיקגו מצליחה לעשות את הלא ייאמן ולהעמיד קו קדמי חלש אף יותר מזה של פילדלפיה – אז ספסנר הוז ייתן שני משחקים של יותר מ-20 נקודות, ודיינו.

מה שיהיה: רק בריאות. ואם לאלילת המזל נשאר עוד טיפה קסם, אז שתחליף את בוזר בשחקן פנים אמיתי ואת ריפ המילטון בגרסה בריאה של ריי אלן. אם כל אלו יקרו, בטוח שלא ניאלץ להסתפק רק בעוד עונה סדירה גדולה.