קללת הפועל באר שבע

מסר מאוד בעייתי עלה מיחסה השקט מדי של אלונה ברקת ומועדון הפועל באר שבע כלפי אותם אוהדים מקללים שחצו את גבול הביקורת הלגיטימית כלפי גיא לוי במשחק מול רמת השרון, אבל גם הרבה לפני כן. הרי רק לפני מספר שבועות אותה ברקת ואותה באר שבע פעלו בצורה מאוד נחרצת כלפי מה שהם מכנים בעיות האלימות בכדורגל, כאשר מכבי פתח תקוה עמדה לדין. ברקת התפטרה מההתאחדות לכדורגל, נציגי הפועל באר שבע ביקשו למצות את הדין עם מפירי החוק, אשר במקרה היו גם יריביהם למאבק ההישרדות, אבל כאשר זה מגיע לביתם, ובעצם גם לביתנו – כולנו צפינו בתמונות המזעזעות בטלוויזיה, היא לא עושה מספיק כדי לשמור על כבודו של המאמן שלה, ועוזרת בכך לקהל למצוא אשם שנוח לכולם. זה צורם, גם כי חלקה במצב הרבה יותר גדול מזה של גיא לוי, שטעה לא מעט העונה. זה צורם, כי זו בעצם תמצית הגישה של הפועל באר שבע העונה ולא מעט בעונות האחרונות – באים בטענות לאחרים.

היה משהו מאוד עלוב בלחץ שהפעילה אז הפועל באר שבע בכל מה שנוגע לעונש שמגיע למכבי פתח תקוה. כמו קבוצה שרק רוצה שיסדרו לה, שיוותרו לה, שירחמו עליה, אבל לא מסוגלת לעשות כלום למען עצמה וכבודה קבוע על הרצפה. כאשר באר שבע התלוננה על בעיית הטילים על העיר והשפעתם על התנהלות המועדון, קשה היה לבוא אליה בתלונות לנוכח מאות אלפי האזרחים שהופגזו בצורה נפשעת. מאוחר יותר, כשהקבוצה וראשיה דרשו ללא בושה ובחוסר תמימות ברור את ראשה של יריבתם לתחתית שעמדה בפני הפחתת נקודות, התגלה שיש משהו במנטליות של המועדון הזה שמכור לתירוצים. גיא לוי הוא תירוץ, כמו שניר קלינגר היה תירוץ, וכמו כמעט כל מי שמודבקת לו תווית הכישלון כשהוא עובר במועדון הזה. עם התנהגות כזו של אוהדים, לבאר שבע וראשיה אין זכות לבוא לאף אחד בטענות בנוגע לתרבות אלימה.

למזלה של באר שבע, היא משחקת העונה בליגה כל כך גרועה, שגם במחזור האחרון נותרה לה הזדמנות לעשות משהו אחד ממנו היא מתחמקת למעשה כל העונה. אחרי שהאשימה את כולם חוץ מאת עצמה, לא נותרה לה ברירה אלא לקחת אחריות. אפשר, אגב, להמשיך לקלל את גיא לוי או ואפילו את אבי לוזון, אבל זה לא ממש יעזור.

הרבה סודות הצלחה למשה דמאיו בבני יהודה, אבל דבר אחד הופך אותם למשהו קבוע וחזק: הדחף המעט מנומנם שלו לתהילה. להבדיל מאנשים אחרים שנכנסים לכדורגל מתוך זה שהם אוהבים את הקבוצה שלהם או את המשחק הזה ורוצים כל הזמן שילטפו אותם ויהללו אותם, אצל דמאיו האינסטינקט הזה הרבה יותר מתון והגיוני. הוא לא רק דמות אפורה. הוא מתנהג כמו מישהו שרוצה להיות דמות אפורה. כמו מישהו שפועל קודם כל למען בני יהודה ורק אחר כך למען שמו.

זה בעצם היסוד למועדון שבו כמעט כל מאמן שעבר עשה עונה מעולה והתברג בצמרת. במקרים כאלה הקרדיט הראשון הולך למאמן – וליוסי אבוקסיס מגיע תגמול כזה על שהעמיד קבוצה רצינית בכל שלבי העונה, וקטף את רוב הפירות בימים בהם מועדונים אחרים לא היו מספיק רציניים, אבל הקרדיט המרכזי הוא לדמאיו.

מנהלים רבים עברו בבני יהודה. חלקם נכנסו למיתולוגיה הטובה, חלקם נכנסו למיתולוגיה הרעה. סולמי, גפני, שטן – כל אחד נתן משהו לבני יהודה, אבל נדמה כי משה דמאיו הוא המנהל הטוב ביותר שהיה אי פעם למועדון הזה, והאיש שהעביר אותו אל שנות ה-2000. שני בליגה הזו רק לאיזי שירצקי, תרתי משמע.

טוב שג'ורדי קרויף ראה את המשחק של מכבי תל אביב מול בני יהודה. לא כדי לראות איזה שחקנים הוא צריך להעיף, לא כדי להבין באילו עמדות הוא צריך להתחזק, וגם לא כדי להכיר את טבעו הנדיר של אוהד הכדורגל הישראלי, הפעם רק מהצד של בני יהודה ויחסו של חלק מהקהל הכתום ליוסי לאבוקסיס. אם ג'ורדי קרויף הבין באמת מה קרה למכבי תל אביב מול בני יהודה, הוא ודאי קלט שהבאת שחקנים תשחק תפקיד משני בפתרון שהוא יצטרך להמציא למועדון הזה. הבעיה של מכבי תל אביב הייתה ונשארה מנטליות מאוד בעייתית של מועדון מאוד בעייתי.

בעצם ההבאה של קרויף, גם גולדהאר, כך נדמה, העדיף כרגע לעקוף את הבעיה הזו. כרגע הוא מעדיף להביא ג'נרל מנג'ר שהוא יוכל לסמוך עליו, אחרי שהרגיש שנעקץ בידי מספיק ישראלים: הולנדי הגון שיביא לו שחקנים במחירים הגונים. הבעיה של מכבי תל אביב היא שלפני שהיא צריכה ג'נרל מנג'ר היא צריכה מנהיג: אדם שיידע כיצד לעקור את המנטליות הזו. אם קרויף באמת הבין באמת מה קרה למכבי תל אביב מול בני יהודה, הוא ודאי קלט שהצלחתו תיבנה לא במחברות הסקאוטינג, אלא במנהיג האנושי שהוא ובאופן שבו יתחבר למערכת הנפסדת שמכבי תל אביב הפכה להיות.

לעונה שתסתיים בסוף השבוע בהחלט אפשר לקרוא עונת מהפך: עונה בה אנשים התמכרו לשנאה לליגת העל. לא שעד היום לליגת העל בכדורגל לא הייתה בעיה תדמיתית: תמיד רטנו, תמיד התלוננו, אבל הקלישאה הזו על אהבה ועל קבוצה שלא מחליפים תמיד התנגנה ברקע ואנחנו הנהנו עם הראש. העונה משהו באותו מנגנון שקרי שהחזיק לא מעט את המוצר השתנה: נדמה כי בפעם הראשונה התייצבה לה קבוצה גדולה מספיק של אנשים, שאמרו – אנחנו לא חייבים לאהוב את זה, ואנחנו גם לא אוהבים את זה.

לכן העונה הבאה לא תהיה עונת מבחן לבית"ר ירושלים או הפועל תל אביב. היא לא תהיה עונת מבחן לג'ורדי קרויף או ראובן עטר. היא לא תהיה מבחן קרית שמונה או מבחן בני יהודה לאן – העונה הבאה תהיה עונת מבחן לליגה עצמה. אם בעלי הקבוצות חושבים להמשיך לשחק בכאילו בכל הנוגע למפגשים שלהם על שינוי ושיפור אבל במקביל להמשיך לפעול ממניעים בעייתיים כדי להרוויח עוד כמה לירות מסוכן כזה או עסקה כזו, מה שקרה העונה יסתיים בליגה חצי מקצוענית. ומה שהתחיל כמהפך ייגמר במהפכה של ממש בחיים הספורטיביים שלנו.