התכשיטים שבקופסה

"בחרתי להצטלם בשער הצפוני בקופסה. בשני השערים הקהל ישב מאחורי, אבל בצפוני הייתה קבוצת אוהדים שתמיד עודדה אותי בפרט ואת הקבוצה בכלל. הם תמיד ישבו מאחורי השער, ואחר כך התברר לי שישבו שם בעיקר מושבניקים וקיבוצניקים. בכלל, כל הכניסה למגרש הייתה מרגשת והחזירה אותי 30 או 40 שנים לאחור".

"בחרתי להצטלם בצד הצפוני של המגרש, באזור שהיו יושבים בו האוהדים היותר שרופים שלנו. זה האזור שבו היה לי חיבור מאוד מיוחד עם האוהדים. משם הייתי בדרך כלל תוקף ולוקח שם הרבה מאוד סיכונים. היה אוהד שרוף אחד שהיה מושך את הקהל ואמר לחבר'ה לא פעם שהם משלמים על הכרטיסים בשביל דבר אחד: להדליק את פיזה. היו אומרים לי משהו, וישר הייתי יודע שאני צריך לעשות איזה תרגיל כדי להחזיר להם. המאמנים לא פעם לא אהבו את זה, אבל מצד שני היה לי את הקהל והאוהדים שאמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו בשבילם".

"בחרתי להצטלם קרוב לשלטים של הפרסומת כי שם הייתי מעיף את החלוצים. בתקופתי, המגנים היו עולים כולם והייתי נשאר לבד עם ויסוקר. במשחקים הגדולים הייתי מבקיע בדרך כלל את השערים הראשונים נגד מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים. הדשא במצב טוב לעומת מה שהיה בזמננו, זה היה מרגש להגיע לשם אחרי שהייתי שם 20 שנה. אני היום לא מתעסק בכדורגל, למרות שאני ממשיך לעקוב אחרי מכבי נתניה. למרות שאני רואה את ברצלונה, הלב נשאר בנתניה".

"בחרתי להצטלם במרכז המגרש כי משם מתחילים את המשחק. רוב הזמן הייתי מסתובב שם כי היינו בעיקר תוקפים. משם גם רואים את כולם. אני חושב שאחת החוויות הגדולות מהקופסה הייתה לנצח את בני יהודה 2:3 אחרי שהם הובילו 0:2 במחצית. זה היה מרגש לעלות על הדשא, ועוד יותר עצוב כשאתה יודע שהדבר הזה הולך להיהרס. אפשר להגיד שנולדנו במגרש הזה, ומגיל 11 אני שם. עשינו שם שנים יפות, אבל זו דרכו של עולם. צריך להתקדם".

"בחרתי להצטלם ליד דגל הקרן מכיוון שמשם הובקעו הרבה שערים בקריירה שלי ומשם הרמתי את הקרנות, שהסתיימו הרבה פעמים בשער. שער האליפות הראשון בשנת 1970/1 היה השער הכי זכור לי. בשער הזה מוטלה הרים את הכדור והמשכתי עם הרגל. האצטדיון הזה הוא צביטה בלב. את כל התקופה הכי יפה שלנו, שחקני העבר, עשינו שם. זה היה הבית השני שלנו. לא היינו רוצים ללכת הביתה ולעזוב את המגרש".

"בחרתי להצטלם ברחבה, במקום שממנו הבקעתי את השער הראשון בקריירה, נגד הפועל יהוד. בשער עמד אז אריה חביב. דוד לביא הוריד לי כדור עם הראש ואני, מעשרה מטרים לפינה, הבקעתי את השער. זה רגע מאוד מרגש שכל שחקן שמתחיל ועולה על כר הדשא, חולם עליו. השער הזה פתח קריירה. אני זוכר את האצטדיון מהקרשים ומהעץ, וכשעודדתי את הקבוצה מאז שהייתי ילד, השאגות שהייתי שומע בדרכי לאצטדיון. אלה רגעים בלתי נשכחים. התרגשתי מאוד לחזור לכאן. לצד זה שהורסים את הקופסה, זה מהלך מבורך כשפנינו להתקדם לאירופה".

"בחרתי להצטלם על נקודת הפנדל כי זה אחד המקומות שבהם הצטיינתי כשחקן. בזמנו גם בעטתי לחודורוב פנדל מהמקום ואחרי השער הזה עשו ממנו צחוק. אני חושב שבסך הכל הבקעתי מולו למעלה מ-50 פנדלים ואי אפשר היה לעצור את הבעיטות שלי. הייתי אלוף בזה. יש לי הרבה מאוד זיכרונות טובים מהקופסה".

"הייתי בן 10 ב-1954, ועברתי פה עם אבא שלי כשגרנו בשיכון עמידר גן ברכה. היה פה משחק בינלאומי כשמכבי נתניה מחוזקת ביאיר לויטה וישראל בן דרור ז"ל, ועוד טובים כמו יצחק כספי מול וויבודינה. זה הדבר הראשון שנזכרתי כשנכנסתי עכשיו לאצטדיון. עמדנו בחוץ, לא היה אז כביש. הייתה גדר נמוכה, ראיתי את המשחק מעל הגדר, ולימים, כשבנו גדרות, לא יכולתי לסבול ולהבין איך מסתכלים על משחק דרך הגדר. כאן זה התחיל ואחר כך כבר הכל ידוע. אני זוכר את זה כאילו שזה היה אתמול. כאן במגרש הזה למדתי לשחק כדורגל, והיום הסיפוק הכי גדול שלי ומה שאני נהנה ממנו זה כשאני מבין לכמה אנשים המשחק הזה גורם לשמחה ולכמה אנשים אני כהיותי שחקן גרמתי שמחה. בזמנו לא היה לי מספיק זמן להתעסק עם הדברים האלה. ידעתי כאן המון רגעי אושר ורגעים עצובים. גם כשעזבתי לעשר שנים ולא הייתי כאן, תמיד הרגשתי הרגשתי כמו בבית".

"בחרתי להצטלם ליד השער מכיוון שכאן הבקעתי הרבה שערים ששימחו הרבה אנשים. אני אמנם בקבוצה רק שלוש שנים ויש ותיקים ממני, אבל קשה מאוד להיפרד מהקופסה כי זה מגרש ביתי שתמיד מרגישים בו טוב. אני מקווה שגם המגרש החדש יהיה כזה והאוהדים יהפכו אותו לאצטדיון ביתי. הרבה קבוצות נהגו לאבד נקודות עוד לפני שהן היו מגיעות לקופסה, ואני חושב שבאופן אישי המגרש הזה נתן לי את הדחיפה הגדולה בקריירה, ופה עשיתי צעד גדול להצלחה".

"בחרתי להצטלם על רקע השער הדרומי, אהבנו אותו מאוד. בעץ או פאלי תמיד ביקשנו את השער הזה כי שם נכנסו יותר שערים, אולי בגלל הירידה שהייתה שם. הכרנו כל סנטימטר בשער הזה. התרגשתי מאוד, ובעיקר התרגשתי לראות את ויסוקר. אני לא אשכח שבאחד החימומים לפני משחק בנתניה, הגיע אלי כדור משבעה מטר ודפקתי את הבעיטה על הבטן של איציק. הוא התפתל וזה עוד היה לפני משחק חשוב. כאב לי עליו איך שהוא התפתל שם, ורק קיוויתי שהוא יקום. התמונה הזו מול העיניים קופצת לי כל הזמן. לשמחתי הוא קם אחרי כמה דקות".

"בחרתי להצטלם ברחבת ה-16, אזור שהייתי מכיר אותו היטב. השער שאני הכי זוכר בנתניה היה כשהייתי בן 17 והיה משחק נגד מכבי תל אביב שקבע את האליפות. לא הייתי בהרכב כי הייתי צעיר ולא רצו לתת לי להיכנס. נכנסתי בדקה ה-70 ואחרי כמה דקות הבקעתי את השער מול לופא קדוש. הגדלנו את הפער וזכינו באליפות. כל הכותרות הראו 'מכנס נכנס והכניס'. הקופסה הייתה בשבילי הכל. שם בילינו את רוב הזמן, שם העברנו את כל הילדות מגיל תשע, עברנו את כל השלבים, בקיץ היינו צובעים את הטריבונות. כשהיינו בבוגרים והמאמן היה הולך הביתה, היינו נשארים שעות כדי לבעוט לשער. עד שלא היו מגרשים אותנו, לא היינו הולכים".

"בחרתי להצטלם ליד הספסל כי למעשה ביליתי שם תשע עונות שבהן חוויתי הרבה מאוד ניצחונות במגרש הזה. בקופסה בעצם למדתי, התבשלתי והתעצבתי כמאמן. זו הייתה ההתנסות המשמעותית שלי ושם הייתה טבילת האש שלי. מה שבעיקר בולט באצטדיון הזה הוא האווירה הביתית הייחודית. למרות זאת, האצטדיון הזה כבר לא מתאים לזמנים של היום, אבל לנצח תיזכר האווירה הביתית החמה שקיבלנו שם".