מיהו החלוץ הגדול בתולדות אתלטיקו מדריד?

יש אמרה מפורסמת, בספורט ובכלל, שגורסת שאתה חייב לדעת מתי להיוולד כדי שתוכל לבלוט. במקרה של אתלטיקו מדריד, הבעיה היא לא מתי, אלא איפה. אין ספק שהקולצ'ונרוס, או האינדיוס אם תרצו, הם אחת הקבוצות הגדולות, המפוארות והמעוטרות בתולדות הכדורגל הספרדי והאירופי בכלל. לצערם, הם חולקים את העיר עם ריאל הגדולה, שנוטה להשאיר אותם בצל. בשל התנועה המתמדת הזו, בין החיים כקבוצה גדולה לבין המבט הנוגה אל ההצלחות מעבר לכביש, ידעו באתלטיקו לאורך כל 109 שנות הקיום של המועדון שהם חייבים למצוא גורם מאפיין. הם בחרו בפיתרון הכי פשוט והכי משמח מבחינת חובבי המשחק- חלוצים. בזה אחר זה, נחתו ברונדה דה וייסאס ואחר כך באצטדיון המוניציפלי ובויסנטה קלדרון, חלוצים מרתקים וססגוניים, שהפכו את הצפייה באתלטיקו לחוויה ספורטיבית, לא תמיד בעלת קשר ישיר ליכולתה של הקבוצה כולה. רגע לקראת גמר הליגה האירופית, בו ינסה להוביל אותה הכוכב הנוכחי בחוד, רדאמל פלקאו הקולומביאני, לזכייה שנייה במפעל בתוך שלוש עונות בלבד, בחרנו את עשרת החלוצים הגדולים של אתלטיקו, כשהקריטריונים היו שערים כמובן, אבל גם הופעות, תארים ותשומת הלב שנוכחותם הפנתה אל הקבוצה הקטנה-גדולה ממדריד.

שנים באתלטיקו: 1948-54
שערים: 61
הופעות: 120
תארים: שתי אליפויות

כמה שנים לפני פלה האגדי, לעולם הכדורגל כבר היה שחקן שכונה "הפנינה השחורה". החלוץ המרוקאי, היגר לצרפת ב-1934 וחולל מהפכה בכדורגל האירופי, כשהפך לכוכב הכדורגל השחור הראשון בעולם. פלה עצמו אמר עליו: "אם אני מלך הכדורגל, אז בן בארק הוא האלוהים", לא פחות. לכן, כשהגיע למדריד אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא הפך ל"רגל האלוהים" וסייע לאתלטיקו לזכות באליפות של 1949/50 ושוב בעונה שלאחר מכן, כשהוא כובש 11 ו-14 שערי ליגה בהתאמה בשתי העונות הללו ולא מחמיץ אפילו דקת משחק אחת.

שנים באתלטיקו: 1945-58
שערים: 170
הופעות: 330
תארים: שתי אליפויות, סופרקאפ ספרדי

אסקודרו היה יליד העיר והפך לאחד הסמלים הראשונים והגדולים בתולדות הקבוצה. הוא הצטרף לאתלטיקו ממועדון החובבים של מדיודיה (אחרי הצהריים), מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהוא בן 18 בלבד. בשנים הראשונות עוד חיפש את מקומו, אולם הראה גרף שיפור ניכר ועזר לקבוצה להחזיר את האליפות אחרי תשע עונות, ב-1949/50. השיא מבחינתו הגיע בעונה הבאה, כשבגיל 23 הוא שיחק 90 דקות בכל 30 המחזורים של העונה, כבש 19 שערים (כולל צמד ב-4:6 על ברצלונה ושער ב-3:6 האדיר בחוץ על ריאל) והוביל את אתלטיקו לאליפות שנייה ברציפות. לצערו, בשנים הבאות, על אף שהמשיך לקרוע רשתות (שני בטבלת הכובשים של הקבוצה בכל הזמנים), הוא ראה איך ריאל משתלטת על ספרד ועל היבשת כולה ואתלטיקו לא זכתה עוד בתארים איתו.

שנים באתלטיקו: 1994-2001
שערים: 64
הופעות: 278
תארים: דאבל (אליפות וגביע)

האמת, פרנסיסקו מיגל נרבאס מאצ'ון, או בקיצור קיקו, לא הציג נתונים אדירים עבור חלוץ, אבל באמצע שנות ה-90' הוא היה אחד מאלו שהחזירו את אתלטיקו למרכז התמונה אחרי כמעט 20 שנות שיממון והובילו את הקבוצה לדאבל הפנטסטי של 1995/96. אחרי שכיכב בקאדיס בתחילת הקריירה, הוא עבר ב-93' לויסנטה קלדרון ובאותה עונת דאבל גדולה הוא סיפק את השער השני בניצחון 0:2 על אלבסטה במחזור האחרון, שהבטיח את האליפות. בעונה לאחר מכן קיקו הרשית 13 פעמים, אבל אתלטיקו איבדה את צמד התארים שלה והוא נחלש. ב-99/00 הוא היה שותף מלא לירידה לליגה השנייה, כאשר לא מצא את הרשת במשך 20 משחקים בהם שותף. הוא ניסה להציל את הקבוצה ונותר עימה עונה נוספת, אבל הפעם, בליגת המשנה, לא כבש ב-32 משחקים!

בגיל 29 עזב קיקו את אתלטיקו ועבר לאקסטרמדורה לעונה אחרונה, כאשר גם איתה הוא ירד ליגה, ירידה שלישית בקריירה, עם שלוש קבוצות שונות.

שנים באתלטיקו: 2006-11
שערים: 101
הופעות: 234
תארים: הליגה האירופית, הסופרקאפ האירופי, אינטרטוטו

אם קיקו היה הפנים של שנות ה-90', הרי ש'קון' הוא אחד הסמלים של המילניום החדש, בו שוב מנסה אתלטיקו לחזור למרכז הבמה לאחר תקופת יובש. הארגנטינאי, שסומן ככוכב מגיל צעיר, הגיע במאי 2006, קצת לפני יום הולדתו ה-18, עם רף ציפיות ענק, שכלל 23 מיליון יורו ששולמו עליו, סכום שיא עבור המועדון. אחרי עונת השתפשפות, אגוארו החל להצדיק את ההשקעה ולפרק הגנות ובעונת 2007/08 הוא סיים שלישי במירוץ למלכות השערים עם 18 כיבושים והצגה אדירה ב-2:4 על ברצלונה (צמד, בישול, פנדל שנעשה עליו וכמובן, תואר איש המשחק). בסיום אותה עונה, אתלטיקו שבה לאירופה אחרי עשר שנים והקריירה של אגוארו המשיכה לנסוק, עד שב-2009/10 הוא לקח חלק חשוב בזכייה הקודמת בליגה האירופית, עם צמד שערי חוץ בשמינית הגמר מול ספורטינג ליסבון. לצערו, הסיום של קון בקלדרון לא היה חיובי. בעונתו האחרונה הוא הביע רצון לעזוב ולאחר שנמכר ביולי 2011 למנצ'סטר סיטי תמורת 38 מיליון ליש"ט, הניפו אוהדים רבים שלטים עליהם נכתב: "אגוארו, אנחנו מקווים שתמות".

שנים באתלטיקו: 1953-69
שערים: 104
הופעות: 470
תארים: גביע המחזיקות, אליפות, שלושה גביעי המלך

עוד סמל ענק של הקבוצה. קויאר החל את דרכו ב-49' בקבוצת הנוער של אתלטיקו ואומנם גם הוא לא ממש הבקיע בלי הכרה, אבל 16 עונות, בהן היה שותף להצלחות רבות, חקקו את שמו באותיות זהב במועדון. כאמור, קויאר לא היה סקורר עילאי ועונת השיא שלו מבחינת כיבושים הייתה 1962/63, אותה סיים עם תשעה שערים בלבד. יחד עם זאת, הוא היה שם כשאתלטיקו זכתה בשני גביעים רצופים, ב-1960 (שער ב-1:3 על ריאל בגמר) וב-1961 ובעוד אחד נוסף ב-1965. הוא היה שם באליפות של 1965/66 ובארבע סגנויות והכי חשוב, בהצלחה הראשונה בזירה הבינלאומית, הזכייה בגביע למחזיקות גביע ב-1961/62 וההגעה לגמר המפעל כעבור שנה, אז כבש בתבוסה לטוטנהאם בגמר. דווקא בעונת 1969/70, האחרונה בקריירה שלו, הוא עבר לולנסיה וראה את אתלטיקו זוכה באליפות.

שנים באתלטיקו: 2000-07
שערים: 91
הופעות: 243
תארים: אליפות הליגה השנייה

'אל ניניו' אומנם מפזז כבר חמש עונות בממלכה המאוחדת ולאחרונה אף זוכה לעדנה מחודשת, אבל שום דבר לא משתווה לתקופה האדירה שלו באתלטיקו. רגע לפני שהקולצ'ונרוס הלכו לאבדון, אי שם בליגה השנייה, הם קיבלו את טורס כמתנה משמיים וכבר בגיל 17, בעונתו השנייה בקבוצה, הוא כבש שישה שערים והיה חלק מהעלייה חזרה לליגה הטבעית. בחמש העונות הבאות זה רק הלך והשתפר וטורס כבש בלי סוף בדרך ל-91 שערים באדום-לבן, שהובילו את ליברפול להשקיע בהבאתו 20 מיליון ליש"ט. הקוץ הגדול בקריירה של טורס באתלטיקו הוא המחסור בתארים, שמותיר אותו מעט מאחורי הגדולים באמת. הוא נקלע לקבוצה די חלשה בתקופתו בספרד ולמעשה, המיקום הכי גבוה אותו השיג ב'לה ליגה' היה השביעי.

המקסיקני חאבייר אגירה, שאימן את טורס בעונתו האחרונה של החלוץ בקלדרון, אמר עליו: "אין מאמן בעולם שלא היה רוצה אותו בקבוצה שלו. אני בטח לא שונה בעניין הזה, פרננדו טורס הוא מי שמציב את הסטנדרטים, הוא מי שקובע את הסף". המאמן הארגנטינאי אלפיו באסילה הוסיף: "הוא יוצא דופן, במובן הטוב. יש לו יכולות מדהימות" ואילו יוסי בניון, ששיחק איתו בליברפול, אמר עליו ב-2010: "הוא החלוץ הטוב בעולם ועושה את הדברים קלים יותר".

שנים באתלטיקו: 1955-63, 1970-71
שערים: 129
הופעות: 219
תארים: גביע המחזיקות, שני גביעי המלך

אם כבר הזכרנו את הקבוצה הגדולה של סוף שנות ה-50' ותחילת ה-60', הרי שפיירו, שגדל במועדון, היה הכוכב הגדול שלה בהתקפה, עם ממוצע שערים נפלא. באותה זכייה במחזיקות של 1961/62, הוא כבש בשני משחקי הגמר מול פיורנטינה ועוד לפני כן הוא מצא את הרשת בשני גמרי הגביע הרצופים בהם ניצחה אתלטיקו את ריאל הגדולה של די סטפאנו ופושקאש וסימלה את מעבר ההגמוניה, לפחות זמנית, לצד שלה. את עיקר התהילה פיירו עשה בהמשך, כשהיה לספרדי השני בסרייה A והוביל את אינטר לזכייה בגביע האלופות של 1965. הוא שב לאתלטיקו, אל הקלדרון אותו לא הכיר מהקנדציה הראשונה, בעונת 1970/71, אולם נפצע, לא שיחק ופרש. לאחר מכן אף אימן את אתלטיקו בשנים 1978-1985 ושוב 1990. בשל מהירותו הוא כונה "הזרזיר" ויחד עם קויאר, ששיחק בצד ימין של ההתקפה, השניים נודעו כ"שטני הכנפיים". פיירו אמר: "ידעתי לתת כדורים בדיוק למקום בו קויאר יגיע אליהם וידעתי שהוא ייתן לי מסירות שמהם תמיד אוכל לכבוש" ובאתלטיקו רבים עדיין מתעקשים שזה צמד השחקנים הכי מוכשר שלבש אי פעם את מדי המועדון.

שנים באתלטיקו: 1939-48
שערים: 147
הופעות: 235
תארים: שתי אליפויות, סופרקאפ ספרדי

"פאקו" קמפוס היה כוכב העל הראשון בהתקפת הקולצ'ונרוס. הוא נולד ב-1916 והצטרף לקבוצה אחרי מלחמת האזרחים בספרד ולצד הקפטן הרמן גומס ותחת המאמן האגדי ריקרדו סאמורה, היה שותף בכיר לשינוי הענק שעבר על אתלטיקו. הקבוצה נכנסה לליגה במקרה בעונת 1939/40, במקום אוביידו שהתפרקה אחרי המלחמה ופאקו כבש שמונה שערים בדרך לאליפות הסנסציונית, התואר הראשון בתולדות המועדון. שנה חלפה וקמפוס כבר הפך לכוכב והיה שם, עם 16 שערים, כדי להגן את תואר האליפות. את שלוש העונות הבאות סיים עם 29, 15 ו-17 שערים בהתאמה, אבל אתלטיקו לא זכתה איתו בעוד תארים והסתפקה בסגנות אחת בליגה.

הוא כבש את שער האליפות הראשונה, במחזור הסיום מול ולנסיה והמשחק הגדול ביותר שלו היה בספטמבר 1940, במחזור הפתיחה של עונת האליפות השנייה, אז החזיר במו רגליו את אתלטיקו מפיגור ביתי 3:0 מול סלטה ויגו לניצחון אדיר 4:5, כשהוא כובש רביעייה, כולל שער ניצחון בדקה ה-85 ומסמל את הדרך לזכייה הנוספת. המשחק הזה עדיין נחשב בקרב אוהדים רבים להצגה האישית הגדולה בתולדות הקבוצה. מעבר לעובדה שאוהדי הקבוצה תמיד ישייכו אותו לרגע בו אתלטיקו ניצבה בפעם הראשונה בתולדותיה על מפת הכדורגל הספרדי, הוא גם אליל הדרבים המדרידאים, לפחות מהצד הקטן של העיר. תשעה שערי דרבי היו במאזנו, ב-16 הופעות, מה שמציב אותו כבכיר כובשי אתלטיקו בכל הזמנים מול ריאל. האחרון מבין התשעה אגב, הגיע בקונצרט המאלף בדמות 0:5 בנובמבר 1947.

שנים באתלטיקו: 2007-11
שערים: 96
הופעות: 197
תארים: הליגה האירופית, הסופרקאפ האירופי

נכון, פוראלן היה רק עובר אורח בקלדרון והוא בטח לא סמל או אגדה, אבל אפשר לחשוב כמה שחקנים הביאו כמעט לבדם תואר אירופי לקבוצה, כמו שעשה האורוגוואי ב-2009/10. אחרי שהיה דייגו "FOR NON" במשך שלוש עונות איומות במנצ'סטר יונייטד, הוא עבר לויאריאל וזכה להצלחה גדולה, מה שגרם לאתלטיקו להשקיע בו 21 מיליון יורו. גם איתו, בארבע שנים בקבוצה, אתלטיקו לא ידעה יותר מדי הצלחות בליגה ודורגה בשיאה פעמיים במקום הרביעי, אבל פורלאן פרח. בעונת 2008/09, הוא 32 שערים ב-33 משחקי ליגה, מספרים שנראו חלומיים עד שצצו כריסטיאנו רונאלדו וליאונל מסי. הוא סיים את אותה עונה עם תואר נעל הזהב האירופית וכמובן עם זכייה בפיצ'יצ'י המקומי.

העונה הבאה החלה בצורה חלשה יותר ואתלטיקו נשרה מליגת האלופות אל שלב 32 הגדולות של הליגה האירופית החדשה. בסיבוב הראשון, הוא כבש בדקה ה-90 בטורקיה מול גלאטסריי, שער שנתן לאתלטיקו ניצחון 1:2 ועלייה דרמטית לשמינית. פורלאן הוסיף עוד שער ברבע הגמר מול ולנסיה, את השער הבודד בניצחון בחצי על ליברפול, השער הבודד והמצמק בגומלין באנגליה, שהספיק לכרטיס לגמר וכמובן, צמד בגמר בהמבורג, שניצח 1:2 את פולהאם. בהמשך דרכו פורלאן נחלש מעט והצטיין דווקא במדי הנבחרת במונדיאל, אבל הטירוף שאחז בו באותם חודשיים ב-2010, הנחית תואר אירופי בארון של אתלטיקו. לא פלא שבמארקה כתבו עליו אחרי אותו גמר: "פורלאן כתב את שמו בספר הזהב של הרוחיבלאנקוס. הוא הפך לחסין מוות עבורם. הוא היה נפטון, אל הים האירופי והצ'יף של משפחת הרוחיבלאנקוס".

שנים באתלטיקו: 1966-77
שערים: 136
הופעות: 327
תארים: שלוש אליפויות, שני גביעי המלך, הגביע הבין יבשתי, שלוש פעמים מלך השערים

גבוה-גבוה מעל כולם, ניצב גראטה, "המהנדס של הרחבה". לצד הקשר התוקף המחונן ולימים מאמן הקבוצה ונבחרת ספרד לואיס ארגונס וכוכבים נוספים, גראטה הוא הסמל ההתקפי לעשור הגדול ביותר של הקבוצה. הוא נולד באבז'נדה שבארגנטינה, ליד בונאוס איירס והחל לשחק בספרד כבר בגיל 16, בליגות הנמוכות. לאחר שסיים לימודי הנדסה (ומכאן הכינוי), הגיע לאתלטיקו ב-1966, בדיוק בשנה בה נפתח אצטדיון מנסאנרס, לימים הקלדרון. אחרי שתי עונות התאקלמות, גראטה החל להפציץ ואיתו הקולצ'ונרוס כולם. הוא זכה שלוש פעמים רצופות בפיצ'יצ'י, מלך השערים (1968/69, 69/70, 70/71), אחד משישה שחקנים בלבד לאורך ההיסטוריה שעשו זאת. אתלטיקו זכתה בשלוש אליפויות תוך שמונה עונות (1969/70, 72/73, 76/77) והשיא של גראטה הגיע בשני גמרי גביע המלך. ב-1972 הוא כבש שער ניצחון ב-1:2 על ולנסיה וכעבור ארבע שנים שיחזר את ההישג ב-0:1 על סראגוסה. בנוסף, הוא היה שותף לזכייה בגביע הבין יבשתי ב-1974 ולהפסד לבאיירן מינכן בגמר גביע האלופות של אותה עונה.

עיתונאי ספרדי מפורסם בשם רובן אוריה כתב עליו: "גראטה היה הילד שכל האמהות חלמו עליו, האיש שתמיד הייתם קונים ממנו מכונית יד שנייה, בלי חשדות. הוא היה מייצג של דרך חיים, הג'נטלמניות. הערכים. הוא ייצר שערים ששייכים למוזיאון, הוא היה הגיבור של סיפורים, שהאבות היו מספרים לילדיהם. 'אבא, ספר לי שוב את הסיפור היפה על השער של גראטה', היו אומרים הילדים וגראטה הפך לסמל אצל המשפחות של הקולצ'ונרוס. הוא היה מלא במוזה וכולם חיקו אותו. גראטה הוא האליל האחרון של אוהדי אתלטיקו, הכמיהה הגדולה שלהם, מילה נרדפת למילה אלגנטי. הוא שיחק כדורגל עם טוקסידו- הג'נטלמן של הכדורגל הספרדי".

* לאלו שמחפשים כאן את לואיס ארגונס, נציין רק כי כל הכתבים הספרדים איתם שוחחנו טוענים שיש להתייחס אליו בתור קיצוני (בחלק מהמשחקים גם שיחק כקשר ואפילו כבלם) ולא כחלוץ קלאסי, למרות שמדובר בגדול שחקני הקבוצה ומלך השערים של כל הזמנים עם 172 שערים. אלו שבכל זאת סבורים שמדובר בחלוץ, מוזמנים כמובן למקם את ארגונס בראש הדירוג בלי כל חשש, ולדחוף את האחרים מקום אחד אחורה.

* הדירוג הוא בסך הכל דעה שלנו וכלי שנועד לעורר דיון ומחשבה. אתם מוזמנים כמובן להציג דירוג משלכם בטוקבקים.