הפציעה של דרק רוז שינתה לחלוטין את תמונת הפלייאוף של שיקגו. אחת המועמדות הבכירות לתואר האליפות ספגה מכה קשה כשאיבדה את כוכבה הגדול, והשאלה היא איך היא תצליח להתאושש. כישרון לא חסר בבולס ויש גם מאמן מצוין על הקווים, אבל האם בעיר הרוחות יצליחו להתעלות ולהתגבר על חסרונו של רוז? ההיסטוריה מלמדת שמדובר במכה חזקה מדי, וגם אם מתגברים על חסרונו של שחקן משמעותי, לא יוצאים מזה עם טבעת.
פלייאוף 1973: ג'ון האבליצ'ק, בוסטון סלטיקס
הרקע: זאת הייתה אמורה להיות העונה של בוסטון. הסלטיקס, שהתחילו להתגבר על ההנגאובר פוסט ביל ראסל, מצאו את עצמם כבר בעונת 1972/73 במעמד של פייבוריטית לצד הלייקרס והניקס. ההגעה לגמר המזרח בעונה הקודמת יצרה ציפיות שרק התגברו עם עונה שנגמרה באחד מהמאזנים הטובים בהיסטוריה של המשחק, 14:68. הסלטיקס החזיקו ברוטציה חזקה של שישה שחקנים דומיננטיים ג'ו ג'ו ווייט, דון צ'ייני, דון נלסון, פול סיילאס, ומעל כולם ג'ון האבליצ'ק, הקלע המוביל של הקבוצה, ודייב קאונס, ה-MVP המכהן. המאזן הגבוה זיכה את הירוקים במפגש נוח יחסית מול אטלנטה.
הסדרה נגמרה בשישה משחקים והאבליצ'ק הצטיין בכל אחד מהניצחונות. בוסטון התקדמה לעבר מפגש בסיבוב השני עם ניו יורק, לה הפסידה במשחק הגמר המזרח עונה קודם. כל אחד משני המשחקים הראשונים נפתח בתבוסה, כאשר בפעם הראשונה ידם של הסלטיקס על העליונה ב-26 נקודות הפרש, ובפעם השנייה הניקס הבריקו וניצחו ב-33 נקודות הפרש. כשהם בשוויון 1:1, חזרו הקבוצות לבוסטון, למה שהייתה נקודת המפנה של הסדרה ושל הפלייאוף כולו.
רגע הפציעה: מפגש היכרות לא ידידותי בין הכתף של האבליצ'ק לגופו של דייב דה בושר, במהלך המשחק השלישי בסדרה.
ההשפעה: בוסטון הייתה עמוקה כמו שמעט קבוצות בהיסטוריה היו עמוקות, והחזיקה ב-MVP המכהן, אולם פציעתו של הקלע המוביל הורגשה לא רק בלוח הקלעים, אלא גם בפן המנטלי. הסלטיקס כבר לא התאוששו, הפסידו במשחק השלישי, והגיעו למשחק הרביעי בידיעה שזה משחק של להיות או לחדול. אולם ההתפרקות המשיכה. בוסטון הצליחה, באופן בלתי מובן, לאבד יתרון 16 נקודות ברבע האחרון, בתקופה שבה טרם הייתה קליעה משלוש. המשחק נמשך שתי הארכות בסופו הניקס ניצחו ועלו ל-1:3 בסדרה. בוסטון המשיכה להילחם על חייה, החזירה את הסדרה לשוויון 3:3, אולם הייתה עייפה מדי.
ניו יורק שיתקה כליל את ההתקפה של בוסטון במשחק השביעי, כאשר התוצאה הנמוכה גרמה לאוהדי בוסטון לצעוק ברחובות בקול את שמו של האבליצ'ק. היכולת של בוסטון להילחם בניקס גם ללא האבליצ'ק, יחד עם הניצחון הקליל יחסית של הניקס על הלייקרס בגמר, ויחד עם הזכייה של בוסטון באליפות בעונה שאחרי, כאשר בראשותה סגל די דומה - כל אלה יוצרים את התחושה שלבוסטון יש אליפות אחת פחות בארון הגביעים בגלל הכתף של האבליצ'ק.
פלייאוף 1978: ביל וולטון, פורטלנד טריילבלייזרס
הרקע: שנה קודם לכן, ב-1977, ביל וולטון הוליך את פורטלנד לאליפות הראשונה והיחידה בתולדותיה, ובמהלך עונת 1977/78 סחב את הבלייזרס, למה שנראתה כעוד עונה חלומית, עם 50 ניצחונות ב-60 המשחקים הראשונים. אבל אז הגיע הסימן לבאות במה שתהפוך אולי לאחת הקריירות המפוספסות בהיסטוריית ה-NBA. באותה עונה וולטון שרד 58 מתוך 60 המשחקים הראשונים בדרך למאזן של 10:50, כאשר הוא שובר את רגלו. למרות שהחמיץ את הרבע האחרון של העונה, ובזכות ממוצעים של 18.9 נקודות, 13.2 ריבאונדים, 5 אסיסטים, 2.5 בלוקים וחטיפה למשחק, ובזכות העובדה שפורטלנד הצליחה להבטיח את המאזן הטוב בליגה, הוא זכה בתואר ה-MVP.
רגע הפציעה: וולטון נח במטרה לחזור בריא לפלייאוף. כמדורגת ראשונה, בשיטת החוקים דאז, פורטלנד נחה בסיבוב הראשון רק כי לפגוש את סיאטל בסיבוב השני. וולטון שיחק במשחק הראשון ונפצע בשני, כאשר הוא משאיר את פורטלנד וסיאטל בשווין 1:1. ללא וולטון, ועם אובדן הביתיות, זה היה סוף הסיפור בשבילם, בהרבה מובנים.
ההשפעה: פורטלנד, כאמור, לא הצליחה לעבור סיבוב, למרות תצוגות תכלית לפרקים של מוריס לוקאס וליונל הולינס. הבלייזרס ניצחו רק עוד משחק בית אחד טרם התפרקו. את חומרתה של אותה פציעה ניתן למדוד בטווח הקצר ובטווח הארוך. בטווח הקצר, הפציעה של פורטלנד עלתה לה באובדן תואר האליפות, עליו לא הצליחה לשמור. עונות הוואקום טרום מג'יק-בירד, הגיעו לשיא באותה עונה שהצמיחה את אלופת ה-NBA החלשה בכל הזמנים, וושינגטון בולטס. וולטון זכה ב-MVP באותה עונה, על אף הפציעה, פשוט כי היה השחקן הטוב ביותר ב-NBA בפער לא מבוטל, ונוכח תצוגת התכלית שלו בפליאוף הקודם, קשה לראות את פורטלנד לא עושה ריפיט ב-1978.
בטווח הארוך, הפציעה בישרה את החדשות הרעות באמת למועדון מאורגון: משחק מספר 2 בסדרה מול סיאטל התברר כאחרון של וולטון במדיה של פורטלנד. בקיץ של 1978 הוא דרש בתוקף טרייד, וכשהתבקש להסביר את פשר הבקשה, ציין וולטון את הטיפול הרשלני של רופאי הקבוצה בו בזמן הפלייאוף - הסדק ברגלו השמאלית, טען, נגרם כתוצאה מאבחון לקוי במהלך העונה, ושבעזרת שימוש לא הולם במשככי כאבים, גרמו לו לשחק כאשר הוא מסכן את בריאותו. וולטון בילה את עונת 1978/79 במחאה על הספסל; הרגליים והברכיים של וולטון לא התאוששו לעולם, אבל לפחות הוא רשם עוד אליפות מאז, כשחקן בוסטון ב-1986. פורטלנד עדיין מחפשת את התואר השני שלה.
פלייאוף 1999: פטריק יואינג, ניו יורק ניקס
הרקע: קופצים לעונה המקוצרת הקודמת. הניקס הגיעו לאותה עונה בלי ציפיות רבות, בעיקר עקב הפציעה החמורה של יואינג, שגרמה לו להחסיר את מרביתה ולאבד באופן בלתי רשמי את מעמדה כקבוצת צמרת במזרח. יואינג המתבגר נאלץ לבלות את מרבית העונה במאבקים מול גיד אכילס הפוחז שלו, וסיים את העונה המקוצרת עם 38 משחקים מתוך ה-50 ששוחקו. האיש הגדול של ניו יורק חווה ירידה סטטיסטית במרבית הקטגוריות, לרבות דקות משחק ואחוזים מהשדה. אף על פי כן, הניקס הצליחו לגרד מקום שמיני במזרח, בדרך למפגש מול המדורגת העדיפה מיאמי, אותה הדיחה עונה קודם לכן באותו מעמד.
בסיבוב הראשון יואינג לא נתן סדרה סטטיסטית גדולה, אולם היכולת שלו להאפיל על אלונזו מורנינג בריבאונד ולספק משחק מספר 5 ענק הכריעה את הסדרה. את הסיבוב השני מול אטלנטה הוא העביר לסירוגין במנוחה או במשחקים גדולים, בדרך לסוויפ חלק. במשחק הראשון של הגמר האזורי מול אינדיאנה, יואינג היה ענק וא?פשר לניו יורק לגנוב את הביתיות. במצב של 1:1 בסדרה עקב אכילס המרושע של יואינג הכריע אותו.
רגע הפציעה: במשחק השני מול הפייסרס בגמר האזורי, חווה יואינג החמרה של אותה רגישות בעקב אכילס, שהכריחה אותו להחמיץ את שאר הסדרה.
ההשפעה: הניקס לא אמרו נואש. בזכות היכולת של אלן יוסטון ולטרל ספריוול להגדיל את תפוקת הנקודות ולכסות על אלה החסרות של יואינג, ובזכות היכולת של מרכוס קמבי לייצב את החור השחור שנקרא מצבת הגבוהים של הניקס, ניו יורק הייתה יותר מדי בשביל רג'י מילר וחבריו.
בגמר מול הספרס הסיפור היה שונה לחלוטין; הניקס פגשו את סן אנטוניו של טים דאנקן הפורח ודייויד רובינסון במלוא אונו. נגד "תאומי מגדל" 2.0, קשה לדמיין קבוצה שחסרונה של יואינג היה יותר קטסטרופלי מולה, וסן אנטוניו לא התקשתה לטאטא את הניקס 1:4 בסדרת הגמר. ככל הנראה גם עם יואינג ניו יורק לא הייתה מצליחה להאפיל על סן אנטוניו יואינג היה כבר בסוף הקריירה שלו, ואחרי שתי עונות בהן הוא היה רשום בטופס 17 יותר מאשר בטופס המשחק, קשה לראות איך זה היה מספיק מול הספרס דאז. אבל כמו שג'ף ואן גנדי אוהב לציין בעונה המקוצרת של 1999 הכל היה אפשרי.
פלייאוף 2010: קנדריק פרקינס, בוסטון סלטיקס
הרקע: עונת 2009/10 הייתה השלישית של בוסטון עם פירס-גארנט-אלן. אולם כפי שהוכיח הפלייאוף עונה קודם, ממנו נעדר גארנט בשל פציעה, לא ניתן היה באמת לכנות את הקבוצה ה-big three; היה זה רייג'ון רונדו שמשך אליו את מרבית תשומת עליו, עם תצוגות פלייאוף שהקנו לו מעמד של סופרסטאר בהתהוות, אשר התממש בבחירתו לאולסטאר בעונה שאחרי. אולם ברקע, ובשקט יחסי, פלייאוף 2009 היה גם רגע הפריצה של פרקינס, שללא גארנט נאלץ להחזיק את הקו הקדמי, והחזיר על האמון שניתן לו עם 11.9 נקודות, 11.6 ריבאונד ו-2.6 בלוקים למשחק.
בעונת 2009/10 פרקינס המשיך בהתפתחות שלו, כאשר הממוצעים שלו בעלייה, ומוגבלים רק בשל הבחירה של דוק ריברס לתת מנוחה יזומה לכלל החמישייה שלו, כהפקת לקחים מהפציעות של העונה שעברה. הסלטיקס, שפתחו את העונה עם המאזן הטוב בליגה, המשיכו בנמנום, והגיעו לפלייאוף עם יתרון ביתיות בסיבוב הראשון בלבד. למרות זאת, הסלטיקס הצליחו לשייט כל הדרך למפגש ה-11 במספר עם הלייקרס בגמר. פרקינס לא נתן פלייאוף גדול, ומבחינה מספרית הוא היה חלש יותר מהפלייאוף של השנה הקודמת, אולם התפקיד שלו בסדרה מול הלייקרס היה קריטי: מול מצבת הגבוהים האימתנית של גאסול-ביינום-אודום, פרקינס היה הגוף הכי גדול ברשות הסלטיקס, ותפקידו היה להקשות כמידת האפשר את התנועה של השלושה בצבע. במצב של 2:3 לטובת בוסטון המשחק חזר ללוס אנג'לס.
רגע הפציעה: 6:30 דקות בדיוק לתוך המשחק השישי נפצע פרקינס באופן חמור בברכו. באותו המשחק דינו של החוסן המנטלי היה כדין הברך של פרקינס, כאשר הלייקרס הביסו את בוסטון בהפרש הגבוה ביותר בסדרה.
ההשפעה: בוסטון הצליחה להתאושש מן ההשפלה במשחק 6, ובמשחק 7 היא הגיעה להילחם על הכל. ראשיד וואלאס נראה בשיאו, קובי בריאנט נראה מבולבל, הסלטיקס כבר הובילו ב-13, ואיכשהו זה עדיין לא הספיק. ניתן לטעון שהפציעה של פרקינס שונה עשרות מונים מזאת של רוז, לא רק במידת החשיבות שלו לקבוצה, אלא גם באורכה פלייאוף שלם לעומת משחק אחד, אולם במקרה המתואר - דין משחק אחד כדין עונה שלמה.
המשחק השביעי הצמוד מקשה על היכולת להעריך האם בכוחו של פרקינס היה לשנות את תוצאות המשחק ואת ההיסטוריה, מכיוון שהגבוהים של הלייקרס ובראשם אנדרו ביינום, היו לא רלוונטים במשחק. אולי התרומה של הפציעה של פרקינס לניצחון הלייקרס שנויה במחלוקת, אך ניתן לומר בביטחון שתרומה לאתוס הבוסטוני "לעולם לא הפסדנו אליפות עם חמישייה בריאה של רונדו-אלן-פירס-גארנט-פרקינס" לא תסולא בפז.
