איך אתם מחכים לזה

תקשורת הספורט הישראלית, למרות הכוח שלה והפוזה, היא סוג של ילד מוכה בחברה הישראלית. עשיר, אבל מוכה. כמעט בכל פרשה, תמיד יהיה זה שימצא את חלקה של התקשורת בתהליך השלילי שהוביל למצב. תמיד יהיה מי שישאל – למה התקשורת לא עשתה כלום קודם לכן. המעמד המיתי הזה מורכב משני קצוות שלא ברור כיצד הם מתחברים: מצד אחד, יחס כאל כוח חשוב כאילו מדובר ברשות השופטת והמחוקקת ולא סתם גוף מדווח. מצד שני, שנאה תהומית לאותו כוח, שכל צד בחברה הישראלית מצפה שינהג אחרת. מספיק להציץ בדברי התוכחה שהוטחו בתקשורת הישראלית אחרי התאבדותו של מוני פנאן, כדי להבין את הדיסוננס המאוד מתסכל הזה.

אותו יחס, שכמובן מבוסס גם על טענות נכונות, עלול לפספס נקודה חשובה בכל הנוגע לתקשורת הספורט. עיתונות הספורט בישראל, למרות כל ההתלהמות, האינטרסים והשכונתיות, מספקת שירות לחובב הספורט הישראלי שהוא לחלוטין לא מובן מאליו. כמעט כל אירוע ספורט בעולם זוכה להרחבות והעמקות מהירות. תגובות אחרי משחקים מגיעות אל הגולשים או הצופים הרבה יותר מהר מהרבה מאוד מקומות בעולם. לפעמים יותר מהר מהמדינות ששולחות את הקבוצות אל האירוע.

ביום שני, בדרבי של מנצ'סטר, נסו לבדוק בכמה מקומות בעולם עלו תגובות של אחרי משחק לפני ישראל. נסו לגלות בכמה מקומות בעולם יעניקו לכם הרחבות של לפני ואחרי משחק כמו בישראל, עם כל פרט אפשרי על הקריירה של ווין רוני וקון אגוארו. נסו לראות בכמה מקומות מספקים לכם מידע מהיר וקבוע מכל אימון, מכל אסיפה, מכל אירוע, כמו בישראל. ברור שלתופעה הזו יש גם השלכות שליליות – כוכבי סרק, הבנה חלקית של המציאות, אייל לחמן. אבל אסור לשכוח את העושר, את המהירות והשירות הכמעט חולני שהקורא הישראלי מקבל מבחינת סיקור ספורט. התקשורת הזו גדולה בכמה מידות על הספורט הישראלי, שלא מסוגל למלא את הדרישות. אבל זו גם אשמתו של הספורט ולא רק של התקשורת.