לה מרמור הפכה למרמור

המערכון הקלאסי "לה מרמור" של חבורת "לול" קיבל משמעויות שונות לאורך השנים. אז, אי שם בתחילת שנות ה-70, היו מוכרים את הנשמה לשטן כדי לצפות בשידור מוקלט בליגה האנגלית; בשנות ה-80 זה היה מצחיק פשוט משום שעדיין עמד במבחן המציאות; בשנות ה-90 זה נראה מוקצן; היום המערכון נחשב לגרוטסקי מכיוון שהוא בלתי אמין: להשתגע בגלל תקציר מוקלט בשחור-לבן?

ובכן, טעות. המהות עדיין מאוד דומה. גם היום, יותר מ-40 שנה אחרי שאורי זוהר ומוטי מזרחי ריסקו את המסך בעודם ממררים בבכי בגין אובדנו הבלתי צפוי של המשחק מאנגליה, אנחנו לא מתפשרים, לא מוותרים על הכדור הקטן, תרתי משמע, שיעשה לנו טוב. הסטנדרטים הם שהשתנו, המהות לא. אלה שמחפשים את האשם בחוסר היכולת שלנו לשבוע יכולים להצביע על הקדמה הטכנולוגית. אם פעם היינו אנוסים ביום כיפור להיצמד למוספי החג ולספוג וידויים קורעי לב על המלחמה, היום כבר אפשר לברוח לכל מקום – ממדורים סאטיריים, דרך פייסבוק ועד לאתרי פורנו קשה, שלא לדבר על כך שהערוצים הבינלאומיים בלוויין ובכבלים נשארים פתוחים, כך שניתן לספוג גם צלילי אייטיז נועזים בימים עצובים. לכפר הגלובלי אין סנטימנטים לימים עצובים.

אבל זו לא הטכנולוגיה, זה הטבע שלנו – לאכול בלי לשבוע, לקבל מנות גדושות ולהמשיך לדחוס בלי ללעוס ובלי להכיר תודה. הנהירה של עם ישראל למחשב בערב יום השואה ובערב יום הזיכרון כדי לתפוס את המשחק בין ברצלונה לצ'לסי הפכה למובנת מאליה. שאלת הקדושה של הימים האלה, שגוזרים עלינו להתנזר מכדורגל, כלל לא עומדת למבחן. יש איפה לראות, אז רואים. היום כבר לא צריך לשבור טלוויזיות, רק לאתר את ערוץ ה-PTP הנכון.

גדלנו, התפנקנו. אנחנו כבר לא מוכנים לוותר על שום דבר, מתאבדים על כל משחק. פעם קמה שערורייה ציבורית על כך שמשחק האולסטאר הופסק בשביל "פסוקו של יום", היום אנחנו לא יכולים להסתפק בחמישה משחקי NBA ישירים ומלאים בשבוע. אין לנו די, צריך גם לעשות ליג פאס, רק 1,000 שקל בשנה. גם אם אנחנו לא באמת נשארים ערים בכל לילה, העיקר שתהיה אופציה להציץ כשיתחשק או כשהתינוק יתעורר. היום כבר לא משלמים כדי לראות, אלא כדי שתהיה אפשרות לראות. אתם קולטים את התמונה?

אין בדברים הללו כדי להצדיק את ערוצי התשלום. לא, לא, זהו דיון נפרד שכבר מוצה. חוסר הצדק והקיפוח לעולם יישארו, כי אי אפשר להתווכח עם ציניות ותחושה של ניצול. השאלה היא כמה מאושרים היינו ונהיה אם ננסה להחזיר את המצב לקדמותו. האומנם אין מבחינתנו הצדקה להקצות סכומים נכבדים עבור פריסת שידורים נרחבת מהליגה האנגלית והגרמנית? האם ערוצי הלייב כל כך נוראיים כשאנחנו זוכים לקבל דרכם מרתון משחקים מיוזע ומרתק מגביע המדינה? כלום נוכל להתקיים כשבאמתחתנו רק שידורי בסיס שמועברים באיכות בינונית במקום להשקיע עוד קצת בערוצי ה-HD המהוקצעים? וכל השפע הזה בדמות עשרות שידורי פוטבול, בייסבול, הוקי, טניס ואפילו גולף – האין זה משהו שנרגיש אם ייעלם פתאום מהמסך, אפילו שמדובר באזוטריה שמעניינת לעתים רחוקות בלבד?

עד לא מזמן עוד אפשר היה אולי להשתכנע שנותרה בנו איזושהי תמימות בסיסית ובעיקר הכרת תודה למה שיש, אלא שהמרדף הבלתי מתפשר אחרי משחקי ליגת האלופות הוכיח דבר אחד: זו כבר מזמן לא שאלה של עלות. כל כך התרגלנו לשפע, שפשוט שכחנו שפעם הסתדרנו עם פחות. לה מרמור הפך לסתם מרמור.