מדינת כל אזרחיה

הכדורגל הישראלי ידוע כמקום אלים ומוכר כאזור מוכה גזענות. עבור האזרח הישראלי הממוצע, מגרש הכדורגל הוא סוג של ביוב אליו מתנקזים כל החוליים של המדינה. שירת ה"מוות לערבים" של אוהדי בית"ר ירושלים היא כבר מזמן לא הבעיה התדמיתית הפרטית שלהם, ומבחינת הציבור, אלו בדיוק האזורים בהם מיעוטים סובלים מחוסר סבלנות משווע וערביי ישראל הם סוג של שק חבטות.

אלא שהתדמית הזו היא לא לגמרי נכונה. קודם כל, כי ערבים סובלים מגילויי גזענות כמעט בכל מקום בחברה הישראלית: מכניסה למועדונים ועד לזכות למקום תפילה נקי מכתובות לאומניות. אבל הסיפור המרכזי הוא קליטתם של הכדורגלנים הערבים בכדורגל הישראלי, דווקא באזורים שאתם חושבים שזה לא יקרה. לשילוב המאסיבי הזה ולהזדמנות השווה שהם מקבלים בענף החבוט, אין כמעט אח ורע בחברה הישראלית.

גם בענפים הרבה יותר מחויטים, ערבים לא נקלטים כמו במקצוע הכדורגל. מי לא נתקל בסיפורים קורעי לב על ערבים ישראלים שהלכו ללמוד משפטים, אבל משום מה לא צלחו את ראיון העבודה למשרת עורך דין בשום משרד. מי לא רואה שאין כמעט ערבים בתקשורת הישראלית. ברוב המקרים, ערבי ישראלי הולך ללמוד משהו אבל מוצא את עצמו ללא סיכוי להשתלב במקצוע שלו. יש מעט מאוד מקצועות שבהם לא מציבים בפניהם את הגדר הזו.

אחד המקומות הנדירים האלה הוא הכדורגל הישראלי. המצב פה הוא הרבה יותר חיובי, וביחס לתדמית שלו הוא אפילו אופטימי: כמות הכדורגלנים רק הולכת וגדלה, וכבר עכשיו היא די מאסיבית. אין צורך להציג רשימה. בכל קבוצה יש יותר מכדורגלן ערבי אחד, ולעתים הרבה יותר. חלקם הגדול זוכים ליחס של כוכבים, כמו כל כדורגלן ממוצא אחר. ישנם כלי תקשורת שאפילו העדיפו לבחור את אחמד סבע ככדורגלן העונה, למרות שלא השתייך לקבוצה אלופה. זו הגינות שהיא לא מובנת מאליה.

העונה הזו, כולם יודעים, זו העונה של הכדורגלן הערבי. לא רק סבע. זה ראדי, עמאשה, מוגרבי, חסארמה, נסאר ועוד. כשהתופעה הזו הגיעה לשיאה במהלך העונה הנוכחית, מומחים רבים שעסקו במפץ הזה העריכו כמעט בכל כלי תקשורת שבעוד 10 שנים יותר מ-50 אחוז מהכדורגלנים יהיו ערבים. הסיבה לכך היא לא כוח אדם זול. הסיבה לכך היא שבכדורגל הישראלי נותנים הרבה יותר סיכוי לאיש מקצוע מהמגזר הערבי, יותר כמעט מכל מקצוע שזוכה למעמד רם יותר מענף החבוט. הוא מקבל משהו שהוא בכלל לא שכיח: הזדמנות שווה.