לפני שאגש לעניין אפתח בגילוי נאות: לא ביקרתי במשחק ליגה בישראל יותר משש שנים. גילוי נאות נוסף: כילד גדלתי בבית על כדורגל ישראלי, אבי היה שחקן עבר וגם אחי, והשבתות הגשומים של שירים ושערים היו עבורי מלכותיות ומושלמות. גם אני העברתי את הימים שלפני משחק מרכזי בציפייה ובחוסר שינה.
את הסיבות שבגינן לא הגעתי למגרשי הכדורגל בעשור האחרון אין צורך לפרט ברשימה זו, אני מניח שהן ברורות לכולם. ואם לא כך הדבר, הרי שהעונה האחרונה שחווה הכדורגל הישראלי היא התנקזות כל הסיבות כולן. ומה שקרה ביום שני בשבוע שעבר, הוא הרפש הצף על פני המים עם סיום תהליך הניקוז. הרפש הצהוב-ירוק-כחול-חום-שמנוני הזה, גן העדן לשפיריות, זבובונים ויתושים, שאותו אפשר לזהות על פני המים בביצות מהזן המטונף ביותר. המים המטונפים האלה שווים באיכותם לאיכותו של הכדורגל הישראלי בתקופתו של אבי לוזון האיש שטוען מעל לכל במה שבידיו המפתחות להבראת הענף.
אלא שלתלות את כל האשמה בלוזון תהיה פעולה החוטאת לאמת. הרי לא יכול להיות שאיש אחד, בעל עוצמה וכוחני ככל שיהיה, יסובב על אצבע אחת את ענף הספורט הפופולרי בישראל (נכון לכתיבת שורות אלה) על מיליוני אוהדיו, עסקניו, מאמניו ושחקני העבר המאוהבים בעצמם. הכדורגל הישראלי היה לפני לוזון ויישאר גם אחריו. משקל רב במצב הכדורגל הישראלי מונח גם על כתפי תקשורת הספורט, שגם אני הייתי חלק ממנה.
כשתקשורת הספורט ארבה בשבוע שעבר ללוזון ולדייני ההתאחדות בהמתנה לשפוך את דמם, היא היתה צריכה לשים מול עיניה את העובדה כי לאורך השנים, ובעיקר לאחר התבססות אתרי הספורט באינטרנט, היא נהנתה מפירות הרקב, הבלע, הטיפשות, היהירות, חוסר המודעות ורדיפת הפרסום שפיזרו לכל עבר בעלי/שותפי הקבוצות, שחקנים, עסקנים ו"כוכבים" שנכתרו להם כתרים אחרי גול אחד מהאוויר באימון (פרסום ראשון, תודה לאופירה).
ואקום בלתי אפשרי למילוי
תקשורת הספורט, ממנה נשבה במהלך השבוע רוח אופרטוניסטית, צריכה לזכור כי היא זו שניפחה את המותג השחוק "הכדורגל הישראלי" לכדי בועה נוצצת, שבה משוחקת "הליגה השישית בטיבה באירופה". תקשורת הספורט צריכה לזכור שבכך שהיא מדווחת מכל מסיבת עיתונאים, משחק אימון בלי כדור, או נחיתה בנתב"ג של קשר קונגולזי המיועד לחזק את עירוני רמת השרון, היא יוצרת ואקום בלתי אפשרי למילוי, היוצר פער בין המותג כפי שהוא מוצג למוצר בפועל.
לכן, מי שכותב באתרי האינטרנט ובעיתונים שנמאס מבעלי קבוצות מושחתים ומקבלי החלטות אינטרסנטים שאין להם מושג או חצי מושג בכדורגל, צריך לשאול את עצמו מי יצר את הוואקום האדיר שאליו נכנסו אותם אנשים, מתוך ידיעה ברורה כי הדרך המהירה ביותר כיום (חוץ מהאח הגדול) אל שולחן השבת ומסך הטלוויזיה שלכם, היא דרך ליגת העאלק בכדורגל. לא משנה איזו פנינת חוכמה הם יוציאו מהפה, מישהו, איפה שהוא, כבר ידאג לשדר את זה.
אוהדי הכדורגל בישראל צריכים להיות שמחים על החלטת בית הדין לכדורגל לדחות את עונש הפחתת הנקודות למכבי פתח תקוה לעונה הבאה ולראות את הצד החיובי במהומה המכוערת במשחק בין בני לוד להפועל רמת גן. הם צריכים להיות שמחים כי כשם שההחלטה מיטיבה עם הלוזוניאדה, היא גם דוחקת אותם לפינה, מציפה את הרפש למעלה, מונעת מאבי לוזון לטאטא עוד עונה חרפתית מתחת לשטיח ומעניקה לחברה הישראלית (דגש על חברה ולא רק על אוהדי הכדורגל) הזדמנות פז למהפכה של ממש וכך גם לגבי תקשורת הספורט.
כל הדיווחים על השערורייה התורנית בכדורגל הישראלי