מי מפחד מירידה?

את ההכרה הגדולה בכדורגל הישראלי זכתה בית"ר ירושלים לקבל בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80. ב-1976 היא זכתה לראשונה בגביע, שחזרה את ההישג שלוש פעמים עד שב-1987 ערכה גם הקפת אליפות. הדור הכישרוני שגדל במועדון היה תמהיל בין ותיקים כמו יוסי מזרחי ודני נוימן וצעירים יותר כמו אורי מלמיליאן, אלי אוחנה וסמי מלכה. ההרכב הזה מיצב את בית"ר כקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי, אבל הקבוצה הייתה מאוד ענייה והמשבר הגדול היה שאלה של זמן. בעונת 1990/1 ירדה הקבוצה לליגה השנייה, והמפתחות נמסרו שוב ליו"ר המיתולוגי משה דדש. הרבה מעשיות נולדו על דרך הניהול של דדש בבית"ר, אך השורה התחתונה היא שמאז שחזר לנהל אותה היא החלה להתמודד כלכלית מול הגדולות ולהחזיק שחקנים מהדרג הראשון. לאחר שנים של חיים מהיד לפה ירדה בית"ר לליגה השנייה ובנתה את הבסיס שלה על אלי אוחנה, שחזר מקדנציה של חמש שנים באירופה, שמוליק לוי, תומר אזולאי, יעקב שוורץ ואיתן מזרחי. בתוך עונה אחת חזרה בית"ר לליגה הראשונה, כשהיא חונכת גם אצטדיון חדש.

לטדי היה אפקט אדיר בחזרה של בית"ר למרכז הבמה, אבל מעבר לו היו הרבה גורמים שהפכו אותה לאלופה בתוך עונה אחת בלבד. דרור קשטן שב לאמן, ובעזרת רכש כמעט מושלם של זרים כמו גרשנייב וטרטיאק וישראלים כרונן חרזי ויעקב הלל, הצליחה הקבוצה לזכות בתואר. גול הכותרת היתה ההכרזה של דדש על כך שבית"ר תהיה גורם דומיננטי בכדורגל הישראלי שנים ארוכות. המנהל המיתולוגי אברהם לוי מסביר: "זאת הייתה בית"ר חדשה. לפני זה הקבוצה חיה על הכישרונות המקומיים כמו אורי ואלי ושחקני בית זולים שאיתם היא רצה בצמרת. בשנות ה-90 נוצרה מציאות חדשה, ודדש גייס כסף מכל בן אדם שהוא מכיר כדי להביא את הרכש ברמה הכי גבוהה. החזקנו פה שחקנים כמו אוחנה אחרי שחזר מאירופה, חרזי, איציק זוהר, אבוקסיס, פישונט, שאלוי ועוד שחקנים שעלו הרבה מאוד כסף ורצו אותם בקבוצות גדולות אחרות, אבל הם רצו להישאר בבית"ר ודדש גייס את הכסף לזה".

בית"ר צברה עוצמה והפכה לקבוצה סוחפת. ב-1995 הצטרף אלי כהן "השריף" לבית"ר, ולאחר שנתיים של דשדוש בנה שלד שהחזיר את הקבוצה למאבקי אליפות ולזכייה ב-1997. על השלד הזה רץ דרור קשטן לעוד אליפות, ב-1998. השריף זוכר כל רגע: "אם מדברים על טירוף בבית"ר היום, קשה אפילו לתאר את מה שהיה אז. רובי שפירא הגיע בזמנו להפועל חיפה והיה משחק ראווה שנערך נגדם בצפון, אני חושב שבטבריה, כשהיה מקום אולי ל-2,000 איש. כל אוהדי בית"ר מהצפון הגיעו, נדחסו שם מעל 6,000 איש, וכמעט ביטלו את המשחק מחשש לקריסת היציעים. אמרתי אז לאברם לוי: 'תראה כמה אוהדים במשחק אימון 300 קילומטר מירושלים, ותבין שיש לכם בידיים את הקבוצה של המדינה'. בית"ר יצרה כוח שגרם לאנשים כמו גד זאבי וארקדי גאידמק לקנות אותה, והכח הזה תמיד מלווה אותה, גם בשנים חלשות".

הירידה של בני יהודה הייתה למעשה סיומו של תהליך ירידה הדרגתי במעמד של המועדון, מאז האליפות ההיסטורית ב-1989/90. בחלק הראשון של שנות ה-90 בני יהודה עוד השתייכה לחלק העליון של הטבלה בעזרת שחקנים יוצאי דופן כמו חיים רביבו, אלון מזרחי וניקולאי קודריצקי, אבל קודריצקי נהרג, מזרחי ורביבו התקדמו והגיעו לאירופה ובני יהודה החלה לקבל מעמד חדש של קבוצה קטנה, ששורדת בליגת העל תחת השלטון הבלתי נגמר של גד סולמי ועמותת הקבוצה, שלא היו מעוניינים להעביר אותה לידיים פרטיות, על אף שזאת הייתה הדרך היחידה להחזיק את המועדון עם הראש מעל המים.

הירידה ב-2000/1 גרמה גם לסולמי ואנשיו להבין כי אין מנוס מסיוע פרטי. רוני שאטן היה האיש שעזר למועדון, ונראה היה שהוא בדרך להעבירו לבעלותו. הקבוצה עלתה בחזרה לליגת העל, ושאטן השקיע כספים משמעותיים כדי לבנות קבוצה חזקה. אלא שסולמי ואנשיו לא מיהרו לוותר על הקבוצה, ושאטן איים לעזוב אם לא ימונה ליו"ר העמותה. האוהדים הפגינו מול ביתו של סולמי ועשו מהומות, שבסופן אכן התנתקה בני יהודה משלטון העמותה הישן ושאטן אכן קיבל את הפיקוד. למעשה, הייתה זאת אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר עבור בני יהודה, משום שמאז אותו יום היא בידיים פרטיות. משאטן היא עברה ליובל גפני, אחריו לחזי מגן והיום שומרת על מקום של כבוד בליגת העל ובכדורגל הישראלי.

שאטן מסכם בפשטות: "כל סיטואציה בה בני יהודה לא הייתה עוברת מניהול העמותה הישן לידיים פרטיות וגיוס כספים הייתה מביאה אותה להיעלמות בליגות הנמוכות".

הירידה של הפועל באר שבע לא הייתה בעייתית כל כך, אבל המסר היה חזק. בירידה הקודמת, ב-1997/8, יוסי בניון עזב את המועדון, אבל לו הייתה התחושה שמדובר בהתחשלות וחזרה בריאה יותר, לא היו ממהרים לוותר עליו. אלא שהוא ראה בעצמו שהמועדון בקריסה. הקבוצה הייתה חייבת כספים לספקים, שחקנים ונושים שונים, נותרה ללא תשתית של שחקני בית לאחר שנים של הזנחת מחלקת הנוער, ולא היה לה יותר מדי עם מה להשתקם בליגה השנייה. היא חזרה לליגה השנייה זמן קצר לאחר ששבה לראשונה.

לאחר 2004/5, דשדשה באר שבע שנתיים בליגת המשנה, אבל בסוף עונת 2006/7 בא השינוי, כשאלונה ברקת רכשה את הקבוצה מאלי זינו. אולי למי שלא נמצא בקרבת הפועל באר שבע נראה שפרט להעפלה חזרה לליגת העל לא קרה שום דבר במועדון, אך בפועל ברקת שינתה את המפה. היא משלמת שכר לימוד בשנים הראשונות, אך במקביל משקיעה בתשתיות במחלקת הנוער, רוכשת כשרונות צעירים, מסתכלת לטווח הארוך ומחפשת לייצר בבאר שבע בסיס בריא וראוי, כשהאצטדיון החדש הצפוי להיבנות יהפוך את המועדון לגורם דומיננטי בכדורגל הישראלי. כשמחברים לזה את כל הכסף שברקת מביאה מהבית, אפשר להיות אופטימיים.

גיא עזורי, שמונה למאמן הקבוצה כאשר חזרה לליגת העל ב-2009, אומר: "היא לקחה מועדון מאפס. היה צריך להיות כאן כדי להבין כמה היא מנסה לשקם. במחלקת הנוער לא היו שחקנים ראויים לליגה השנייה. ברמת המועדון, התנאים לשחקנים ולעובדים והתשתיות השתפרו, בכל רמת המקצוענות היא לקחה את המועדון הזה 30 שנה קדימה. היא לומדת יותר משנה לשנה ובגישה שלה אני לא רואה אפשרות שהיא לא תביא את באר שבע להיות מועדון מוביל בכדורגל, אלא אם יגרמו לה ללכת הביתה".

שנות ה-70 של הפועל פתח תקוה היו שנות הנפילה, אחרי ההצלחה הגדולה בשנות ה-50 וה-60, אז זכתה הקבוצה חמש פעמים ברציפות באליפות. הקבוצה הספיקה לרדת ליגה ולחזור, אך הירידה ב-1981/2 הביאה אותה לחשוב אחרת. אמנם לקח לה שנתיים לחזור לליגה הראשונה, אך במקביל המועדון החל להשקיע יותר בתשתיות ובמחלקת הנוער, כפי שהיה בעבר, ועם הצטרפותם של גיורא שפיגל ודרור בר נור ב-1983/4, החלה התנהלות מקצועית בריאה במועדון. הקבוצה חזרה לליגה הראשונה, ובמהלך השנים עלו מהנוער שחקנים כמו עוז איליה, נועם קייסי ומני בסון, שהצטרפו לוותיקים ניר אלון, איתן בודניוק ואלי מחפוד. יחד עם הגעתו של ניר לוין מהפועל מרמורק, הפכה הקבוצה לפקטור משמעותי. שפיגל בנה דרך וייצר תשתית במועדון, וממשיכו אברהם גרנט הפך את הפועל פתח תקוה לאחת הקבוצות הבכירות בכדורגל הישראלי בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90.

שפיגל גאה בפרוייקט עד היום: "הפועל פתח תקוה חיה על תהילת העבר ומישהו הבין שצריך כאן משהו חדש. גם כשעלינו חזרה ליגה אנשים רצו לזכות באליפות כמו פעם, ולא הבינו שהדבר היחיד שצריך לעשות הוא לבנות תשתית של שחקני בית שירוצו בשנים הבאות. המועדון רק הרוויח, ואולי זה גם לקח חשוב לכל מי שמביא שחקנים מכל מקום אפשרי בלי לעצור ולחשוב".

הפועל רמת גן כבר שנים אינה קבוצה משמעותית בכדורגל הישראלי, ומאז שנות ה-60 היא נושרת כמעט מיד לאחר שהיא עולה. בסיום עונת 2008/9 חזרה שוב הקבוצה לליגת העל, והיה נראה שהפעם היא מתכוונת לתקוע יתד. אלא שבקיץ שלפני עונת 2010/11 התגלו כל הכשלים הניהוליים של הבעלים ירון קוריס, שדחה משכורות והשאיר את הקבוצה עם חובות של מיליונים, שהיו אמורים להביא את הקבוצה לפירוק ולירידת ליגה.

האוהד ואיש העסקים מורי ארקין נרתם לעזרה, סייע לסגירת החובות והקבוצה קיבלה אישור להמשיך ולשחק בליגת העל, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. הירידה עשתה רק טוב להפועל רמת גן. ארקין החילט לבנות אותה מחדש, ושילב את הרצון לעלות ליגה עם דרך מסודרת. הוא החתים את פרדי דוד לחמש שנים במועדון ודאג לתקציב הגבוה ביותר בליגה הלאומית, כאשר הוא מביא כארבעה מיליון שקלים מהבית.

עבור ארקין זאת רק ההתחלה: "אין גבול למה שכוח צעיר יכול לעשות. אני מאמין בהשקעה אמיתית במחלקת הנוער ובפיתוח צעירים, שיהוו שלד של המועדון. אין לזה קשר לרצון לעלות כמה שיותר מהר לליגת העל, מדובר בתהליך משולב שייתן את הפירות שלו, אין לי ספק בכך".