הגיבור
לאורך כל העונה דייויד בלאט אלתר את דרכו. פארמר בא והלך, לנגפורד בא, מאלט בא, ליגה אדריאטית, כושר ירוד של חלק מהשחקנים, פציעות, עונה של דרך ללא דרך, קבוצה לא קבוצתית, לחימה וגאווה במקום כדורסל, שיטה וסגנון. עד שבאה הסדרה מול פנאתינייקוס, הסדרה ההרואית בתולדות מכבי תל אביב.
האופן שבו מכבי הפסידה לפנאתינייקוס במשחק החמישי, ועמדה מולה בסדרה, היא תעודת כבוד לה למאמנה. כל תחלואיה של מכבי לאורך העונה באו לידי ביטוי במשחק הראשון בסדרה, כשהיא התפרקה על הפרקט באואקה. אבל בלאט עשה מה שרק מאמנים גדולים באמת יודעים לעשות: הוא גרם לשחקניו להמציא את עצמם מחדש.
במשחקים 2 ו-3 בלאט שינה הגנות באופן שהפתיעו את פנאתינייקוס וגרמו לה להגיב וליזום. במשחק הרביעי, בו השיפוט נטה לטובת פאו, אוברדוביץ' הגיב נפלא והיוונים הצליחו לפרק את ההגנה של בלאט, נטרלו את הגבוהים וגרמו למכבי לשחק כדורסל סוליסטי. המשחק החמישי היה פינאלה מפואר לסדרה מיתולוגית. מכבי הפסידה כי השופטים פחדו לשרוק עבירות על בורשטיין, אבל ככה זה כשמדובר במשחק מכריע באתונה. זאת גלולה מרה שצריך לדעת לבלוע.
בלאט איחה את השברים של מכבי אחרי המשחק הראשון, והביא אותה עד למרחק נגיעה מהפיינל פור במשחק חמישי באתונה, וזו דרך עצומה. הוא לא היה חף מטעויות, אבל הצליח לגרור את אוברדוביץ' וקבוצתו עד לבאזר. האופן בו בלאט אתגר את אוברדוביץ' מוכיח למי שעוד היה זקוק להוכחה, עד כמה מדובר במאמן מבריק שגם מנהיג את מכבי תל אביב.
לאורך העונה מכבי לא הותירה שום סיבה לזכור ממנה משהו, היא לא ניצחה קבוצות טובות ממנה ולא שיחקה כדורסל שובה-עין. נדיר שקבוצות מצליחות להמציא את עצמן מחדש בשלהי העונה, אבל בלאט הצליח להוציא משחקניו 200% , גרם להם לשחק הגנה חכמה, התקפה קבוצתית, ובסופה של סדרה לעמוד כשווים מול אלופת אירופה המהוללת בעלת הסגל העמוק והמאמן המעוטר. מכבי הבינונית של העונה נמנעה בדרך מעוררת כבוד מאותה קריסה טקטית ומנטלית של ברצלונה הגדולה מול פאו בעונה שעברה. נוכח נתוני הפתיחה בתחילת הסדרה, זה הישג עצום, ובלאט חתום עליו.
העלילה
136 עבירות נשרקו לחובת מכבי בסדרה, 109 בלבד לחובת פאו. במשחק אמש דיאמנטידיס זרק 18 פעמים מהקו, מכבי כולה 22. מכבי הרביצה קצת יותר בסדרה ובמשחק 5, בהחלט ייתכן, אבל מדובר בפערים שגורמים להרמת גבה. יש תחושה שבמשחקים 2, 4 ו-5 של הסדרה השיפוט קיפח את מכבי.
מכבי הפסידה במשחק 5 לקור הרוח ויכולתו של דאימנטידיס לתפקד תחת לחץ בדקות ההכרעה. היא הגיעה למצב הזה משום שברבע השלישי, בו חוללה מהפך גדול, היא נכנעה לריצת 2:12 אותה הוביל שאראס, שפשוט אמלל את לנגפורד והגנת מכבי, שלא ידעה להתמודד עם היכולות המגוונות שלו בהתקפה.
הרבע הראשון היה דוגמה לאופן בו מכבי ידעה שוב להפתיע את אוברדוביץ'. שחקניו של בלאט נעו ללא כדור במהירות שיא, חתכו פנימה וכל דאבל-טים נענה במסירה חכמה. 7 אסיסטים חילקה מכבי ברבע הזה, 2 יותר מכל מה שהשיגה במשחק מספר 4.
פאו הצליחה לסבך את הנדריקס וסופו בעבירות ובלאט החליט לספסל אותם ואת לנגפורד, ולשמור אותם לחצי השני. זה היה הימור, והוא הצליח. ברבע הזה מכבי הייתה נוראית בהתקפה, פיגרה בסופו 22:13 בריבאונד וקלעה בו 0 מ-8 מחוץ לקשת, אבל בזכות יכולת טובה של שון ג'יימס וגיא פניני, ומשחק מצוין של טל בורשטיין, מכבי נשארה קרובה.
ברבע השלישי מכבי פתחה עם החמישייה החזקה ביותר שלה, שחקני המאני-טיים שלה העונה, השחקנים שבלאט יכול לסמוך עליהם וללכת איתם למלחמה: אוחיון, לנגפורד, סמית, בלו והנדריקס. במקום להישבר מכבי רצה 0:12 והשוותה, עד שבא שאראס והוכיח שוב כמה גדול הוא.
רוב הקבוצות היו נשברות בשלב הזה, אבל מכבי התעלתה באופן מעורר כבוד, ונוצחה בפוטו-פיניש. אוברדוביץ' הפתיע עם לוגן ומאריץ', אבל מכבי ידעה לסגור את ההגנה עם חילופים מצוינים, למצוא את סופו והנדריקס במסירות עומק, לקחת ריבאונדים חשובים ולנצל את היכולת האישית של שחקניה. התרגיל בו מסר הנדריקס לחיתוך של בלו, קור הרוח של לנגפורד ופניני מהקו, הנקודות הגדולות של אוחיון, כל אלה הוכיחו שלמכבי יש גם כדורסל וגם גאווה.
ברבע הרביעי מכבי הוכיחה פעם נוספת בסדרה מדוע השחקנים שלה ראויים לכל המחמאות, ועד כמה רוח המועדון, אותו ביטוי ערטילאי, מפעמת גם בקבוצה הזאת. הרי אין שום קשר בין השחקנים של מכבי 1977 לאלה של 1989, 2001 או 2005. אבל כשיש מסורת של הצלחה והישגים, וכשהמועדון גדול מסך חלקיו, אתה מחויב למיתוס. השחקנים ומאמנם הם חלק ממשהו גדול מהם, ומשום כך הם מוציאים מעצמם יותר, ובכך מנציחים את המיתוס ואף מעצימים אותו. הרבע הרביעי העצים את המיתוס של מכבי.
בפרק הבא
לסדרה הזאת מכבי הגיעה כשהיא מסמנת וי על המובן מאליו. מועדון כמו מכבי חייב להגיע להצלבה, כשהמטרה הברורה היא העפלה לפיינל פור. אחרי המשחק הראשון בסדרה, נראה היה שהעונה של מכבי תוכתר ככישלון. בתום הסדרה קשה להגדיר את העונה כהצלחה מסחררת במבחן התוצאה, הרי בשוך הקרבות מכבי לא העפילה לפיינל פור, אבל ברור שהעונה הזאת קיבלה תפנית ונצבעה בצבעים אחרים. מכבי סיפקה סדרה הרואית שמותירה טעם של החמצה.
עונה מבוזבזת - בה מכבי לא הצליחה לייצב סגל שיהווה שלד לעתיד, חוותה זעזועים ועומס, לא שיחקה כדורסל עם שיטה והיררכיה ברורים, והגיעה להצלבה כשהיא רחוקה מלהרשים - התהפכה. הסדרה הזאת חידדה מספר דברים לעתיד, וסיפקה סיום אדיר לעונה בינונית.
מהעונה הזאת מכבי תיקח את הפריצה של יוגב אוחיון, שהוכיח שהוא שחקן מאני-טיים אשר ראוי בהחלט לפתוח בחמישייה ויודע גם לעלות מהספסל; דווין סמית הוכיח שהוא מעלה את הרמה שלו ככל שהעונה מתקדמת והיה בסדרה הזאת השחקן המצטיין של מכבי, כשהיה יציב בהגנה ובהתקפה וסיפק 13.2 נקודות ו-8 ריבאונדים ב-34:16 דקות משחק; קית' לנגפורד הוכיח יכולת אישית מצוינת כשהוא משחק כשוטינג גארד ולא נאלץ להוביל כדור; המגבלות הפיסיות והמנטליות מונעות משחורציאניטיס להצטרף לעילית הסנטרים ביבשת, ועל מכבי לשקול היטב אם שווה להשקיע בו סכומים כה גבוהים בעתיד; כנראה שאפשר לנצל היטב את ליאור אליהו רק כשהיריבה לא פיזית מדי ומשחקת כדורסל מהיר; ריצ'רד הנדריקס הוא נכס שחייב להישאר ביד אליהו; שון ג'יימס הוא שחקן שמכבי צריכה להשאיר ולפתח כי שילוב כזה של הגנה ואתלטיות קשה למצוא.
ויש את דייויד בלו, שחקן אדיר, מגוון ולוחמני, מגדולי השחקנים שלבשו צהוב. כשהוא על המגרש, היריבה משקשקת, ואף הגנה לא באמת יודעת איך להסתדר איתו. המהלך בו פאו עטה עליו, ופניני קיבל כדור לשלשה שהפכה לעבירה, מבהירה היטב כמה בלו חשוב למכבי. אין ביבשת פורוורדים עם הגנה מצוינת, קליעה אבסולוטית, פיזיות וניסיון כמו שלו. אם הוא אכן יפרוש, כפי שהוא שוקל, חסרונו יהיה גדול.
בסופה של סדרה, פאו לימדה את מכבי מה ההבדל בין מועדון גדול לקבוצה גדולה. פאו לא נאלצה לכתת רגליה באדריאטית, לא הימרה על שחקני NBA, לא החליפה בשנים האחרונות מספר מאמנים, ויש לה כסף ומסורת מפוארת בדיוק כמו למכבי. בעונה הבאה פאו כנראה תרד ממרכז הבמה עקב התפרקותה הכלכלית של יוון והספקות באשר לרצון של האחים ינאקופולוס להמשיך להחזיק במועדון. אבל לפני רדתה האפשרית, פאו, הקבוצה המעוטרת ביבשת מאז שנת 2000, הזכירה למכבי איך שומרים על יציבות שמובילה להצלחה. מכבי החתימה את בלאט לשנתיים, וטוב תעשה אם תעזוב בסוף העונה את האדריאטית ותנסה לבנות מהסגל הקיים שלד לעתיד, המשקף את הרוח והחזון של מאמנה.
כמה חבל שראשי היורוליג לא מבינים שסדרות הן הדרך הספורטיבית והנכונה ביותר להכרעה. במקום משחק אחד לחוץ בעיר זרה, היינו יכולים לקבל עוד ועוד אירועים ספורטיביים מרגשים כמו שקיבלו יושבי אואקה, יד אליהו וחובבי היורוליג באירופה. הסדרה הזאת נכנסת מיד לפנתיאון הסדרות הגדולות של היורוליג, ואולי זו הסדרה הגדולה מכולן. אלופת אירופה נגד סגניתה, שני המועדונים הגדולים באירופה, מהפכים, דרמות, גיבורים חדשים וגיבורים ישנים, ארבעה משחקים מורטי עצבים מתוך חמישה, התעלות מנטלית ופיזית והכל מתובל ברגש ואמוציות ומוגש לוהט אל ההיסטוריה של היורוליג. זה היה קרב ענקים שכמותו לא ראתה היבשת.