מדור לדור: ההיסטוריה של הרכז ושל הסנטר

כשג'יימס נייסמית' פיתח את משחק הכדורסל בסוף המאה ה-19, השחקנים חולקו לשלוש עמדות – גארדים, פורוורדים וסנטרים. במרוצת השנים התפצלו שתי העמדות הראשונות לפוינט גארד ושוטינג גארד ולסמול פורוורד ופאואר פורוורד, אבל האיש הגדול נשאר תמיד באמצע. בשנים הראשונות של הענף ההבדלים בין העמדות התבטאו בעיקר במיקום על הפרקט ופחות בסגנון המשחק, עד שג'ורג' מיקאן, נפיל הכדורסל הראשון, הגיע לזירה ויצק תוכן לעמדת הסנטר.

מיקאן היה למעשה מבשרו של הכדורסל המודרני. הוא הספיק לזכות בשתי אליפויות NBL ב-1947 ו-1948 לפני הקמתה של ה-NBA, בה המשיך להסתכל על כולם ממרומי גובהו החריג דאז (2.08 מ') וקטף עוד חמישה תארי אליפות. כבר בימיו במכללות הוא גרם להכנסת החוק האוסר על חסימה כשהכדור נמצא בירידה כשנעל לבדו את הסל של קבוצתו בפני היריבות, ובמקצוענים הגיבו לשליטה המוחלטת שלו בהרחבת איזור הצבע פי שניים ובהוספת שעון 24 השניות, כדי למנוע מחבריו של מיקאן בלייקרס להניע את הכדור במשך דקות ארוכות עד שהצליחו למצוא אותו בעמדת קליעה. בתור הסופרסטאר הראשון של ה-NBA, יש למי שהוכתר כ-'מר כדורסל' עוד לפני מותו ב-2005 מניות לא רק בייסוד העמדה אלא גם בהעלאת הליגה שאנחנו מכירים היום כטובה בעולם לתודעה הבינלאומית.

שנה אחרי פרישתו של מיקאן ב-1956, ביל ראסל נחת בבוסטון, ושינה פעם נוספת את כל מה שידעו אז על סנטרים. הוא החזיק בממוצע קריירה סביר בלבד של 15.1 נקודות למשחק, והתמקד כולו בחלק ההגנתי, שם תיפקד כאיזורית של איש אחד עבור הסלטיקס. הוא חיפה על גובה לא מרשים (2.05 מ') בעזרת נוכחות עצומה באיזור הצבע, טיימינג נפלא שאיפשר לו לקטוף 22.5 (!) ריבאונדים למשחק, ולמרות שבאותם ימים חסימות לא נרשמו בדפי הסטטיסטיקה, ההערכה היא שהוא היה חוסם לפחות שמונה זריקות לערב, ומשנה כמעט כל זריקה של היריבה. הנכונות שלו לקחת על עצמו את כל העבודה השחורה שימשה דוגמא לדורות רבים של סנטרים בעתיד, והקבוצתיות הנצחית שלו, שבלטה במלוא גדולתה בזכות היריבות עם ווילט צ'מברליין הסוליסט, העניקה לו ולסלטיקס שלו 11 אליפויות ב-13 שנות קריירה, לעומת שתיים בלבד של יריבו המושבע.

כשלו אלסינדור סיים את קריירת המכללות הפנומנלית שלו ונבחר ראשון בדראפט 1969, צ'מברליין כבר היה בן 33, והשם הגדול הבא ברשימת הסנטרים פורצי הדרך לא הספיק לפתח יריבות של ממש עם ווילט דה סטילט, לפני ששינה את שמו לקארים עבדול ג'באר והגדיר מחדש את המילה 'דומיננטיות'. לאורך 20 שנה הוא היה המנייה הכי בטוחה בליגה, בזכות הגובה (2.18 מ') והפיזיות אבל במקביל גם בזכות חכמת המשחק והטאצ' הנפלא שבא לידי ביטוי בסקיי הוק האגדי שלו – שכלול של ההוק שוט שהמציא מיקאן – הזריקה הכי קשה לחסימה אי פעם. העליונות של ג'באר חצתה דורות, הוא עדיין מחזיק בשיא הזכיות בתואר ה-MVP עם שש, הוא זכה בשש אליפויות – הראשונה בעונתו השנייה עם אוסקר רוברטסון ב-1971 והאחרונה בעונתו הלפני אחרונה עם מג'יק ג'ונסון ב-1988- והוא כמובן מלך הסלים בכל הזמנים עם 38,387 נקודות.

פורץ הדרך של דור הסנטרים הבא היה האקים אולג'ואן, שהוגדר על ידי מייקל ג'ורדן, מי שזכה בשש אליפויות ללא אף סנטר נורמלי ונבחר שני מקומות אחרי האקים בדראפט 1984, כסנטר הגדול בהיסטוריה, בזכות השילוב הייחודי בין תכונות של פורוורד וגודל של סנטר. בגובה של 2.10 מ' הוא ניחן בזריזות מדהימה וניידות חסרת תקדים, כשלדבריו את הסימן המסחרי שלו - ההטעיות המסחררות במהלכי הפוסט אפ - הוא פיתח בזכות הכשרתו הראשונית כשחקן כדורגל במולדתו ניגריה, והאינסטינקטים הטבעיים שלו עזרו לו להפוך לחוטף אדיר ולפרוש כמלך החסימות בכל הזמנים ב-NBA. האבולוציה של העמדה בשלהי שנות השמונים כללה גם את הגעתם של דייויד רובינסון ופטריק יואינג, אבל 'החלום' השאיר את כל בני דורו מאחור כשהוביל את יוסטון לשתי אליפויות, הראשונה בגמר מול יואינג והשנייה בגמר מול שאקיל אוניל הצעיר, והפך לשחקן היחיד שזכה בתואר ה-MVP של העונה, ה-MVP של סדרת הגמר ושחקן ההגנה של העונה באותה שנה.

בתחילת שנות האלפיים נותר שאקיל המפלצת היחידה בסביבה, ובזמן שהדיזל ניצל את נתוניו הפיזיים האימתניים כדי לשלוט בליגה ללא מתחרים בעמדה, להיות אחראי לחידושים כמו האק-א-שאק ולהכנסת מודעות בקרב אנשי התחזוקה של הענף לחיזוק ברגי הטבעות לסלים, הפציע עידן חדש של סנטרים שלא התבססו על כישרון אלא על לוחמנות. הבולט שבהם היה בן וואלאס, שבכל עידן אחר גובהו (2.02 מ') היה מגדיר אותו כפורוורד, אבל השימוש שדטרויט עשתה בו ב-2004 בדרך לאליפות היסטורית וחשובה במיוחד הוכיח שלא צריך סנטר דומיננטי בהתקפה כדי לקטוף תארים. וואלאס, שכלל לא נבחר בדראפט, מעולם לא העמיד ממוצע עונתי של מעל עשר נקודות למשחק ואף פעם לא חצה את רף 50 האחוזים מקו העונשין, אך שלט בצד ההגנתי בזכות שילוב בין הנוכחות של ראסל לפנתריות של אולג'ואן, נבחר ארבע פעמים לשחקן ההגנה של השנה ולימד כל מאמן כדורסל ברחבי הגלובוס דרך חדשה להתייחס לעמדה מספר 5.

בשנים האחרונות יוקרתו של הסנטר הולכת ופוחתת, ולמרות ששמות כמו אנדרו ביינום, טייסון צ'נדלר, קנדריק פרקינס, ג'ואקים נואה, ברוק לופז ואל הורפורד מייצגים את העמדה בכבוד כל אחד בדרכו, ההתרסקות של שתי ההבטחות הגדולות באמת - יאו מינג וגרג אודן - הותירה את ה-NBA של ימינו כליגה של גארדים, כשנדמה שאפילו עמדת הפאואר פורוורד הפכה לאטרקטיבית יותר עם טים דאנקן ופאו גאסול הוותיקים וקוון לאב ובלייק גריפין המבטיחים. מי שאמור לשמש כמודל לסנטרים הצעירים של היום הוא דוויט הווארד, שאומנם רשם שיפור רב במיומנויות שלו כשחקן ציר, בין היתר אחרי שהתאמן אצל אולג'ואן, ואף הוכתר כשחקן ההגנה של השנה בשלוש העונות האחרונות, אבל הוא עדיין מתבסס בעיקר על העוצמה הגופנית שלו כדי לשלוט ברחבות, ולנו נותר לחכות ולראות מהיכן יצמח השינוי הבא בעמדה.

בסקירת הסנטרים הענקנו את הקרדיט לג'ורג' מיקאן על סלילת הדרך לכדורסל המודרני, אבל בעוד שמיקאן התבסס על יכולותיו הגופניות שטרם נראו עד אז ואילצו את הענף להסתגל לתופעה, מי שהוביל שינוי מהפכני לא פחות עשה זאת עם גובה של 1.85 מ' בלבד. בוב קוזי היה וירטואוז הכדורסל הראשון, שהמציא את עמדת הרכז באופן שבו שבר את תרגילי המשחק הקבועים בעזרת ראיית המשחק הפנומנלית שלו והיה האבטיפוס של מובילי ההתקפות המתפרצות, שהיו נדירות עד הגעתו של קוזי ל-NBA ב-1951. 'הודיני של הפרקט' היה המוח של רד אאורבך על המגרש, הוביל את הסלטיקס לשש אליפויות והוכתר שמונה שנים רצופות למלך האסיסטים, אבל ייזכר בעיקר כמי שהפך את המסירה לאמנות שהביאה סוף לשבלוניות המיושנת של הענף.

בשנות השישים אוסקר רוברטסון החליף את קוזי כנושא הדגל של העמדה, אותה חידש כמי שמסוגל לתפקד גם כסקורר וגם כמנהל משחק משובח, ובעשור הבא החשיבות של הרכז נשמרה הודות לאבק הכוכבים של וולט פרייז'ר ולמהירות המסחררת של טייני ארצ'יבלד, אבל את הקסם האמיתי של העמדה הביא כמובן מג'יק ג'ונסון. במקביל להכנסת קשת שלוש הנקודות ב-1979 ולהפיכת המשחק לאתלטי ומהיר יותר, עיצב הקוסם של הלייקרס את ה-NBA כהצגה הכי טובה בעולם. אחרי שכבר כרוקי הוא הוכיח שהוא יכול לשחק בכל עמדה כשקלע 42 נקודות כסנטר במקום ג'באר הפצוע במשחק האליפות הראשונה מתוך החמש בהן זכה, מג'יק ריתק מאות מיליונים למסך כשכל נגיעה שלו בכדור איימה להפוך למסירת עין עקומה מפתיעה, האלי הופ אימתני או דווקא ג'אמפ קטלני של הקוסם בכבודו ובעצמו. למרות שקלע ב-52% מהשדה הוא העדיף להתרכז במסירה ונכלל רק פעם אחת ברשימת עשרת הקלעים המובילים של העונה, ולימד אותנו שלהיות רכז זה אופי, גם אם אתה מתנשא לגובה של 2.06 מ'.

אחרי ירידתו הדרמטית של מג'יק מהבמה ב-1991 השפיעו על דור הרכזים הבא גם שחקנים קשוחים כמו איזיאה תומאס וגארי פייטון וגם שחקנים נוצצים וקופצניים יותר כמו קווין ג'ונסון וטים הרדוואי, אבל לצד הגדרת המילה 'רכז' בכל מילון בשנות התשעים הופיעה תמונתו של ג'ון סטוקטון. איש הברזל של יוטה לא התברך בכישרון רב או בסגנון משחק ראוותני, אבל הוא תמיד היה צעד אחד לפני כולם, והיכולת המושלמת שלו לקרוא מהלכי פיק-אנד-רול הפכה אותו למלך האסיסטים של כל הזמנים עם 15,806, ואת קרל מאלון לקרל מאלון. סטוקטון (1.85 מ'), שמוליך גם את רשימת החוטפים הגדולים בכל הזמנים עם 3,265, זרק פחות מעשר זריקות בממוצע למשחק והיה הפוינט גארד האולטימטיבי כשהתבסס על חכמת המשחק המופלאה שלו כדי למקסמם את המשחק הקבוצתי של הג'אז, אלמנט שהובא לשלמות כמה שנים לאחר מכן על ידי סטיב נאש.

וריאציה מפותחת יותר של אותו מודל שייכת לג'ייסון קיד, שגובהו היחסי (1.95 מ') איפשר לו להוסיף הרבה גיוון לעמדה ולהפוך למכונת טריפל דאבלים. קיד, שמעולם לא החזיק ביכולת קליעה למעלה מסבירה, היה מוכר בתחילת הקריירה שלו כאמן ההתקפה המתפרצת ולקראת סופה כשרגליו איבדו עוד עוד מזריזותן הוא למד להתמחות גם בניהול המשחק העומד, אבל לכל אורך הדרך הוא הצליח לגרום באורך פלא לשחקנים שלצידו לשחק טוב יותר. בין תלמידיו הבולטים של קיד ניתן למצוא את כריס פול ורייג'ון רונדו, ולשמחת מעריציו הוותיקים הוא אף התכבד לזכות בשנה שעברה סוף סוף באליפות שחמקה ממנו עד כה.

במקביל התפתח זן חדש של רכזים, שאביו הרוחני היה אלן אייברסון. 'התשובה' שובץ לעמדה מספר 1 אך ורק בשל גובהו (1.81 מ'), אך היה למעשה שוטינג גארד בנעליים של פוינט גארד. בימיו הגדולים בפילדלפיה בתחילת שנות האלפיים אייברסון נחשב גם למנהל משחק בחסד, אבל הוא תמיד היה האופציה הראשונה בהתקפה, ובעוד שבמקרה הספציפי שלו כמות הכישרון העצומה הצדיקה זאת עם ממוצע קריירה של 26.7 נקודות למשחק, בקרב בני דורו שניסו ללכת בעקבותיו הקונספט הזה הוליד בעיקר שמות כמו סטפון מארבורי, סטיב פרנסיס ובארון דייויס, והעונה שישה מתוך 20 הקלעים המובילים ב-NBA הם רכזים, לעומת אחד (טים הארדווי) שנכלל באותה רשימה ב-1992.

וכאן דרק רוז נכנס לתמונה. בימינו ההגדרה 'רכז' כבר לא מספיקה, ובכל פעם שכישרון חדש מפציע בעמדה נשאלת השאלה האם מדובר ברכז טהור כמו כריס פול או ברכז מדומה כמו דרון וויליאמס, שקלע בחודש שעבר 57 נקודות במשחק אחד. במוקד הביקורת על השינוי הנוכחי בתפקוד הרכז עומד ראסל ווסטברוק, שמוליך העונה את אוקלהומה סיטי למאזן נפלא אך לא מפסיק להישאל מדוע הוא לא מוסר יותר לקווין דוראנט. לגבי רוז (1.92 מ'), מעטים מפקפקים בכך שהוא אכן רכז טהור, אבל אפילו ה-MVP המכהן משתמש יותר באתלטיות ובמהירות שלו מאשר בחכמת המשחק, בין היתר בגלל המוגבלות ההתקפית של חבריו בשיקגו. בחירתם של רוז, ג'ון וול וקיירי אירווינג במקומות הראשונים בדראפט אחרי שב-30 השנים הקודמות נקטפו בבחירה הראשונה שני רכזים בלבד (מג'יק ואייברסון) יכולה ללמד על פריחת העמדה, אבל גם על הנסיגה בחשיבותו של הרכז הקלאסי, ונראה שהמשימה להחזיר את כבודו תוטל בשנים הקרובות על כתפיו של ריקי רוביו.