Like
הטעות הכי גדולה שאנחנו יכולים לעשות ביום כזה שבו קרית שמונה מוכרזת כאלופה, תהיה להאמין באמת לקלישאה הזו שעולה כמעט אצל כולם לפיה זה מחזה חד פעמי. מי יודע בכלל מתי זה יחזור. במדינה שנכנסת להיסטריה של שלושה ימים בגלל מכות במשחק כדורגל מאוד קל להיסחף לדיכאון, אבל במקרה של אירוע כזה אסור לנו לפספס את הבשורה. קרית שמונה היא לא חלום. היא המציאות. היא סדר יום אחר, שונה במקצת מכל מה שהכרנו, אולי אפילו עולם טוב יותר.
הציפייה לחזרת הגדולות למרכז הבמה היא שעומדת בבסיס הטעות הזו. מי שבאמת מצפה לכך, מוזמן להתאזר בהרבה מאוד סבלנות. זה עלול לקחת קצת זמן. מאגר השחקנים הישראלים האיכותיים שמייצרת הליגה הישראלית הידלדל מאוד וקבוצות כמו מכבי חיפה, למשל, מתקשות לייצר בעזרתו יתרון איכותי על כל השאר. הפער בין השחקן שמכבי חיפה רוכשת ממכבי נתניה לזה שקיים בקבוצות כמו קרית שמונה הוא כבר לא משמעותי. בנוסף על כך, עד שמכבי חיפה מייצרת שחקן שהופך להיות כזה, היא לא מסוגלת לשמור עליו בדרך לחוזה טוב יותר באירופה. כרגע, ככל הידוע, יעקב שחר לא מתכוון להגדיל את מסגרת השכר בקבוצה שלו והכדורגל האירופי, משום מה, רחוק מלהתייאש משירותיו של השחקן הישראלי.
בלי מכבי חיפה ככוח דומיננטי יציב באזור, המפה היא אף פעם לא אותו דבר. מכבי תל אביב היא עדיין כוח שקשה לקחת אותו ברצינות והיא יוצאת בעונה הבאה לעוד מסע ניסויים שמי יודע איך הוא יסתיים. נשארנו עם הפועל תל אביב, שעל עתידה הקודר אין כרגע מה להוסיף או לחדש. במציאות כזו אין שום סיבה לחשוב שאליפות של קרית שמונה יכולה להתרחש רק פעם בדור.
כשבני יהודה זכתה באליפות, התמונה הייתה אחרת. כשהפועל חיפה חזרה על הסנסציה, למרות הכסף הרב שזרם בעורקי ההצלחה שלה, התמונה הייתה שונה. הבסיס עליו הקבוצות הגדולות נשענו לא היה כל כך רעוע. לכן לא יהיה זה הזוי לדמיין אירועים כאלה בתדירות של חמש שנים. לא יהיה זה מופרך להכיר בקיומו של הנוף החדש. דלת קטנה נפתחה למי שיהיה מספיק חכם להפסיק כבר לשפשף את העיניים. אחד כבר עבר בשער. אל תהססו להצטרף.
Share
הדרך היחידה אולי להבין את החלק הקטן מדי שניתן לבריאן חרסיסיץ' באליפות של קרית שמונה זו הפרשנות של דני נוימן, שנוהג להחמיא בשידוריו לקשר האחורי באותה תדירות שבה הוא משתחווה לפועלו של איזי שרצקי למען הצפון. נוימן יכול לקחת את ההברקה הכי גדולה ולהפוך אותה לבנאלית, אבל במקרה הזה הוא פגע בול. מה לעשות. שנים שהוא מטפח את חרסיסיץ' באותו טון שבו הוא מסביר לך שמספר שחקנים נמצאים הערב מתחת לרמתם הרגילה, עד שאתה כבר לא שם לב. אתה אפילו מדחיק. יהיה זה מצחיק לקבוע שזה מה שגרם לקשר האחורי מספר 1 בליגה לא לקבל את ההכרה שקשר אחורי מספר 1 בליגה אמור לקבל, אבל כל מה שקורה עם דני נוימן הוא קצת מצחיק. סביר להניח שעם פרשן אחר בתור פטרון העוול הזה היה מצטמצם.
לא יהיה זה נכון לסגור את רשימת בכירי האליפות הזו, האנשים שעשו קצת יותר מכולם, בלעדיו. חרסיסיץ' הוא האחראי העיקרי לשני היתרונות המרכזיים של קרית שמונה העונה: משחק הגנה מופתי, וסדר וארגון מעל הממוצע. קשר אחורי ברמה יכול להיות בדרך כלל ההבדל בין משחק הגנה רע למשחק הגנה מצוין. קשרים מהסוג הזה לא זוכים בדרך כלל לתהילה. הם, כמו במקרה של חרסיסיץ', לא כובשים הרבה שערים, גם לא מבשלים, אבל הערך המוסף שלהם מתעלה על המספרים הדלים. ייתכן בעצם שזו הסיבה להערכה המאופקת כלפיו. ייתכן בעצם שזו הסיבה לכך שקבוצות גדולות לא רבו עליו יותר מדי עד היום. הן מחפשות בדרך כלל הרפתקאות, וחרסיסיץ' הוא הכי רחוק מהרפתקאה. אם הן רק היו מקשיבות לדני נוימן, הן היו מוצאות עוגן אמיתי להצלחה יציבה לאורך שנים.
Comment
עם או בלי קשר לרומנטיזציה של אלופה בקרית שמונה, עם כל הרקע ההיסטורי של הקטיושות וההזנחה, את האליפות הזו משייכים קודם כל לישראלים של הקבוצה. זה הרבה יותר טבעי לעשות זאת כאשר הרקע של כל הסיפור הוא עממי כל כך, אבל זו גם טעות. קרית שמונה, מעצם היותה קודם כל סיפור מקצועי, היא גם זרים. היא הרבה מאוד זרים. הכדורגל הישראלי התמכר בשנים האחרונות לזלזול ענק בתחום הזה והפסיק להאמין בכוח ההנהגה שלהם: זרים הפכו להיות סתימה במקרה הטוב או סתם השקעה לטווח בינוני במקרה של הקבוצות הגדולות. הם באו והלכו כמעט בכל מקום, אבל בקרית שמונה הם נשארו. אם תרצו, קרית שמונה היא סוג של חזרה קטנה בתשובה בתחום של ניצול המשאב הזה שנקרא זרים.
גם אם לבן שמעון לא היו פישונט או יעקובו, לזרים שלו היה חלק אדיר באליפות: כל אחד בעמדה שלו - חרסיסיץ' בקישור, מאטוביץ' בהגנה, סולארי בהתקפה, כשגם נג'ובו תרם משהו משלו. לכולם היה מעמד שווה במרקם האנושי המופלא הזה: לא קטלו אותם ראשונים אחרי כל הפסד, לא איימו לשלוח אותם הביתה אחרי משחק לא טוב. חיבקו אותם, האמינו בהם, ליטפו אותם, התייחסו אליהם בכבוד ונתנו להם את הזמן, השקט והכלים כדי להביא את מה שהם מסוגלים. ספק רב אם בקבוצה אחרת הזרים האלה היו מגיעים למצב הזה לפני שזורקים אותם בינואר. רק בארגון מופתי כמו קרית שמונה אפשר להפוך השקעה כזו לרווח.
המחזור הבא: הפועל באר שבע מכבי פתח תקוה
עמוס לוזון אמר השבוע בגאווה, באחד הראיונות המביכים שלו, שאין שום סיכוי שבעולם שמכבי פתח תקווה תרד. לוזון אומר לפעמים את הדברים בכזו נחרצות, עד שאתה ממש מאמין לו. אתה יכול אפילו לרגע לחשוב שעלי חטיב באמת ביים פציעה. אין באמת מה לכעוס עליו. הלוזונים לעולם לא יושיטו את הלחי השנייה. רק אנחנו אשמים שאפשרנו לעולם שבו יו"ר ההתאחדות נותן נאומי מוטיבציה לאחת מקבוצות התחתית להתקיים, אותו עולם שבו אפשר למנות אחיין לתפקיד של מאמן לאומי. אבל כרגע אין מה לצפות מהלוזונים להבין את גל המחאה נגדם ולפעול כלפי עצמם. הם גם לא אשמים בגל האלימות, בדיוק כמו שאוהדי הפועל תל אביב או בית"ר ירושלים לא היו אשמים. להפך, אם הם יעשו זאת, אם באמת יפסיקו לשים קצוץ, הם יחדלו להיות הלוזונים. מכבי פתח תקוה, במתכונתה הנוכחית כקבוצה שלא שותקת על שום דבר, תחדל גם היא להתקיים. אותה אטימות כלפי הסביבה, אותו התחפרות כנגד העולם שרוצה לכלות אותם, אותו גאווה לוזונית שלעולם תדקלם את הטקסטים המעצבנים, היא כרגע הבסיס האחרון לקיום המועדון הזה.
עם כל הלחץ הזה, מכבי פתח תקווה תגיע למשחק חייה בבאר שבע: אולי המשחק הכי חשוב שיתקיים בפלייאוף התחתון. אבל אם במקרה של באר שבע ירידה היא בגדר אסון, עבור מכבי פתח תקוה זה יכול התחלה של תהליך טיהור והבראה. בתוך תוכו, עמוס לוזון לא צריך לחשוש כל כך מירידת ליגה: ביחסי הכוחות הנוכחיים, בהם גל האנטגוניזם מאיים באמת להעלים קבוצה שלא בנויה ללחצים כאלה, הדבר הכי נכון יהיה לרדת ללאומית. להתחיל משם הכל מחדש: בקטן יותר. שפוי יותר. לרענן את סגל השחקנים. את הרעיון עליו נשען המועדון. לזוז לרגע הצידה ממרכז הבמה, להיעלם, לגרום לאחרים להרגיש מעט בחסרונך. עמוס לוזון לא יגיד את זה כמובן, אבל בפנים, בלילה לפני שהוא הולך לישון, שווה לחשוב על כל זה בצורה קצת שונה.