ככה לא נראית אלופה

ויני דל נגרו הוא מאמן כושל, שקבוצות הליגה צריכות להפסיק לתת לו צ'אנסים לאמן סופרסטארים שנבחרו ראשונים בדראפט (רוז, גריפין) ולעכב את התפתחותם. אבל כנראה שהוא אינו האשם היחידי בתקופה הגרועה שעוברת על הקליפרס החודש, ומתבטאת במאזן 9:9 עד כה. לוח המשחקים של חודש מרץ העמיס אפילו על הרגליים הצעירות והאתלטיות בלוב סיטי: הוא נפתח במסע חוץ של שישה משחקים רצופים, שניים מתוכם בק-טו-בק וארבעה מהם נגד קבוצות שנלחמות על מאזן – ספרס, פניקס, יוסטון ומינסוטה. לאחר מכן הקליפרס זכו לרצף משחקים ביתיים, אבל במתכונת מתישה של שלושה רצפי בק-טו-בק עם יום מנוחה בלבד בין רצף לרצף. כעבור יום מנוחה נוסף (אין לקליפרס רצף של יומיים מנוחה ומעלה החודש), הקבוצה יצאה לרצף קטלני של בק-טו-בק-טו-בק שהתחיל באינדיאנה, נמשך באוקלהומה והסתיים בניו אורלינס, אחת מקבוצות התחתית היותר תחרותיות בשנים האחרונות. התוצאה? שלושה הפסדים רצופים וערעור כיסא המאמן של דל נגרו, התרחשות מבורכת לו הייתה מחכה לפגרה, אבל בפוטו פיניש של העונה ולקראת פלייאוף ראשון של הכוח העולה מ-LA, מדובר בתזמון גרוע למדי.

הקליפרס התאוששו מאז עם ניצחון ביתי מרשים על ממפיס ונקמה בהורנטס, ובסוף השבוע יסיימו חודש דחוס של 20 משחקים תוך 31 יום, עם בק-טו-בק אחרון מול פורטלנד ויוטה. הם ייאלצו להסתדר בלי השחקן השישי שלהם מו וויליאמס, שנפצע בתחילת השבוע וייעדר לכמה שבועות. בהמשך הפינה הקבועה של חדשות רעות לקליפרס, נראה שגם חודש אפריל יהיה לא פשוט, עם התמודדויות רבות מול יריבות במערב הצפוף, חלקן זוממות על המקום הרביעי ויתרון הביתיות בפלייאוף, שכרגע עדיין בידי הקליפרס - כשם שכרגע דל נגרו עדיין זוכה לגיבוי הבעלים.

עם פתיחת עונה במאזן 7:12 עד סוף ינואר, לקרוא לג'אז קבוצה מפתיעה בשלב זה נראה כהצטרפות מאוחרת למקהלה, אך רק לכאורה כפי שמלמד מבט חטוף בלוח המשחקים של יוטה: 12 משחקים ביתיים בחודש ינואר, לעומת שלושה משחקי חוץ בלבד, תרמו לא מעט להצלחה המוקדמת. בפברואר הגיעה הנפילה, עם 11 הפסדים ושלושה ניצחונות בלבד, כולם ביתיים. מבחן ההתאוששות של יוטה הגיע החודש, עם לא פחות מ-11 משחקי חוץ, ומאזן 6:5 מכובד כולל הפסדים נסלחים לפילדלפיה, שיקגו, ולהוקס אחרי ארבע הארכות מתישות. בששת המשחקים הביתיים הג'אז שמרו על מאזן מושלם, ומול יריבות כמו מיאמי, אוקלהומה, והנאגטס שמתחרים מולם על מיקום בפלייאוף. הפריצה של יוטה מגיעה דווקא בתקופה שבה מכת פציעות (ראג'ה בל, ג'וש הווארד שגמר את העונה) פגעה במצבת שחקני הכנף הבעייתית ממילא.

אך צעירי הג'אז העלו הילוך בשלב מתקדם זה של העונה הדחוסה: הסופמורים הייוורד ופייבורס נתנו את החודש הטוב ביותר בקריירה הקצרה שלהם; הרוקי אלק ברקס מספק ניצוץ מהספסל (9 נקודות, 20 דקות בממוצע למשחק), ומתגלה כמועמד מסקרן לתפקיד הגארד הדומיננטי בקבוצה לשנים הבאות; ואפילו הרוקי אנס קאנטר, שמקבל דקות מועטות כדי להסתגל לכושר NBA אחרי שנה שבה לא שיחק כלל, כיכב בניצחון על הלייקרס עם 17 נקודות ו-8 ריבאונדים. השילוב בין הצעירים הנ"ל, רוטציה רחבה של 9-11 שחקנים שמקבלים זמן פרקט בכל ערב נתון, ונוכחותם של צמד גבוהים נחות פיזית - מילסאפ וג'פרסון - אך עדיין יעיל ודומיננטי, הפך את יוטה לקבוצת קולג' מובהקת בחודש זה של "מרץ' מדנס". אם הבנייה המהירה מחדש תימשך בהצלחה, נראה כי בעתיד הטירוף ימשיך גם לחודשי מאי-יוני.

הגיע הזמן לאמץ את הביטוי "אלופת מיאמי-דאלאס" כשרוצים לאפיין סדרת גמר מסוימת ואת האלופה שיצאה ממנה, כבלתי מרשימה בדיעבד. להלן הנימוקים: מיאמי של עונת 2006/07 פתחה את העונה בתבוסה של 40 הפרש לשיקגו הצעירה, וסיימה אותה בהדחה מסיבוב ראשון בפלייאוף על ידי אותה שיקגו בסוויפ - זו "אלופת מיאמי-דאלאס" מובהקת; ודאלאס של העונה, שפתחה אותה בהפסד ביתי מחפיר מול סגניתה וכרגע נמצאת במרחק שני משחקים מחוץ לתמונת הפלייאוף, היא אותה אלופה. לקראת הישורת האחרונה, המאבס עדיין לא מצליחים להתרומם ומחזיקים במאזן 7:8 החודש, רגע לפני שהם נכנסים לרצף בק-טו-בק בפלורידה (מיאמי ואורלנדו).

אז ניתן לומר שהם שומרים כוחות, וממילא מדובר בקבוצה שהסתדרה ללא הביתיות בסדרות מול הלייקרס ומיאמי, אבל החודש דאלאס פישלה הן מול נמושות הליגה (הפסדים להורנטס, סקרמנטו, ווריורס) והן במפגשי צמרת (הפסדים לאוקלהומה, הספרס והלייקרס). הסגל עדיין נראה מוחלש למדי מאז עזיבתם של צ'אנדלר ובראה הבלתי מוערכים מספיק ביחס לתרומתם לאליפות, דווקא בזמן שנוביצקי מתאושש מפתיחת עונה בינונית-מינוס (25 נקודות למשחק החודש, 1.8 שלשות ב-44.3%). אך למעט התרומה של ג'ייסון טרי מהספסל, דירק אינו זוכה לסיוע התקפי: קרטר שובר החודש שיאים של פתטיות - 8.2 נקודות, 35% מהשדה, 4 זריקות משלוש למשחק לעומת 1.3 גיחות לקו – ואודום היה מככב בקטגוריה הבאה ברשימה, אם לא היה מאכזב לאורך העונה כולה (למרות שהחודש שבר שיאים שליליים, עם 5 נקודות למשחק, 32.5% מהשדה, פשלות רציניות בהגנה ואפילו גיחה משפילה בליגת הפיתוח).

בגלל שהמאבס חלפו מתחת לרדאר בפלייאוף האחרון, ולאור הביטחון שהפגינו עוד טרם הזכייה באליפות, קיים הפיתוי לראות בהם סוס שחור המסוגל לדהור לאליפות נוספת. אך עם כל הכבוד לשיפור ביכולתם של הצעירים יאן מהינמי, רודריג בובואה וברנדן רייט, ולצירופו של הסקורר קלנה אזובוקי, עדיין מדובר באלופה חד-פעמית שפורקה במתכוון, ותצטרך לבנות על צירופו של דרון וויליאמס לבדו בקיץ הקרוב (כלומר ללא דווייט הווארד בנוסף), בשביל צ'אנס לריפיט.

עם שתי תבוסות בחוץ מול אוקלהומה ואינדיאנה, שוב עולים דיבורים על משבר במיאמי, והפעם כריס בוש התנדב להרגיע את הרוחות: "עוד חודש או חודשיים מעכשיו, אנחנו בכלל לא נזכור את זה". בין אם זה יתגלה כנכון או לא, אולי עכשיו הזמן להזכיר את תפוקתו של בוש החודש: הצלע השלישית במיאמי מחזיק בינתיים בממוצע חודשי של 4.5 ריבאונדים בהגנה – שיא שלילי מאז שהחל לשחק חודשים מלאים בליגה. עם כל הכבוד לעובדה שבוש משחק לצד ריבאונדרים כמו ווייד, לברון והאסלם, הוא משחק גם לצד ג'ואל אנתוני, שלאורך הקריירה שלו שואב אף פחות ריבאונדים בהגנה מאותה כמות מינימלית שצבר בוש החודש. מה גם שחבריו של בוש לטריו רק ירוויחו יותר מבטים פנויים בהתקפות מעבר, אם בוש יואיל נא ללכת ולהשיג את הדבר הארור, בלשונו של צ'ארלס בארקלי.

ממחנה האימונים המקוצר דווח על בוש פיזי וחזק יותר, שגם מוכן ומזומן לשחק סנטר העונה במידת הצורך. אבל החודש מיאמי קיבלה ממנו תצוגות של 2 ריבאונדים בלבד מול אינדיאנה והנטס, 3 מול שיקגו ו-5 מול אוקלהומה, וסיימה במאזן 3:1 באותם משחקים (נחשו מול מי הניצחון הבודד). הרבה מהגבוהים שעליהם בוש הופקד החודש חגגו עם שיאים עונתיים בריבאונד התקפה (אלטון בראנד וריאן אנדרסון עם 7 כל אחד, דייויד ווסט עם 6), ובעוד שהוא השיג שיפור סביר בהתקפה עם 17 נקודות למשחק ב-48.3% מהשדה (לעומת 14.5, 43.5% בפברואר), יש לציין שבוש ממשיך להתקפל כשהוא נתקל בהגנות חזקות: בהתמודדויות מול שיקגו ופילדלפיה הוא קלע החודש במצטבר 7 מ-27; וזה כאמור, מי שעד לאחרונה נחשב לשחקן פרנצ'ייז, או לכל הפחות סייד קיק מן המעלה הראשונה. נסו לזכור את זה בעוד חודשיים-שלושה.

בחודש שבו מילווקי החליטה לוותר על אנדרו בוגוט, הסנטר הפצוע-תכופות שבו בחרה ראשון בדראפט 2005, מחליפו בשנתיים האחרונות הלך בכל הכוח על תואר "הפריצה המאוחרת ע"ש טורקוגלו". בגיל 30 ולאחר קילומטראז' של תשע עונות במדי תשע קבוצות שונות, דרו גודן שיחק בחודש מרץ של עונתו העשירית בליגה את הכדורסל הטוב ביותר בקריירה המוחמצת שלו. אומנם 16.1 נקודות למשחק, 7.4 ריבאונדים ו-3.9 גיחות לקו העונשין בדיוק של 88%, הם מספרים שגודן כבר סיפק פעם בחודש זה או אחר, אבל 4 אסיסטים למשחק החודש זהו שיא קריירה מובהק בשביל שחקן שמעולם לא נחשד באינטליגנציית משחק גבוהה.

בגובה 2.08 מטר בלבד ועם ממוצע של פחות מחסימה למשחק, גודן רחוק מלהיות סנטר טבעי; אך כפתרון זמני בעמדה, הוא תורם לבאקס שילוב של אורך, זריזות ואתלטיות. גודן סוחט 0.48 עבירות תוקף למשחק, לא ממובילי הליגה אך קרוב מאוד לשומרים קבוצתיים מוכחים כמו ניק קוליסון, אנדרסן ורז'או ויודוניס האסלם. בהתקפה הוא מסוגל לדייק בזריקות מחצי מרחק, למשוך את השומר שלו החוצה ובמידת הצורך לתקוף את הטבעת. כך מתפנים תפרים בהגנה המאפשרים לצמד הטרי ג'נינגס ואליס לחתוך לכיוון הסל, ועם יכולת המסירה המשופרת של גודן מדובר בשילוב אפקטיבי מאוד: מילווקי במאזן 6:8 החודש ועדיין מחזיקה בסיכוי להשתחל לפלייאוף. באמצע מרץ זה נראה עוד יותר אופטימי, עם שישה ניצחונות רצופים לבאקס, כולל טריפל דאבל של גודן מול האקסית מקליבלנד (15 נקודות, 10 ריבאונדים, 13 אסיסטים) וזכייה בתואר שחקן השבוע במזרח.