בעוד חודש נגמרת העונה הרגילה ב-NBA. כן, כבר. בדרך כלל זה זמן לבחון את המאבקים על מיקום בפלייאוף, אבל מבט זריז על הטבלאות מראה שהשנה הסיפור כמעט סגור. במזרח נשאר בעיקר מאבק בין הניקס למילווקי, שתי קבוצות בתקופה טובה, אבל אם הניקס ימשיכו בכושר הנוכחי שלהם קשה להאמין שהבאקס יעמדו בקצב. במערב זה נראה פתוח יותר, אך כל הקבוצות מהמקום העשירי ומטה נמצאות במגמת ירידה - לפיניקס נשאר לו"ז רצחני שיחשוף את העובדה שזו לא קבוצת פלייאוף, מינסוטה במיני נפילת מתח לאחר הפציעה של רוביו, ופורטלנד בחרה להתפרק. מה שמשאיר מאבק בין שש קבוצות על חמישה מקומות, כאשר רוב הסיכויים שזה יהיה בעיקר קרב בין יוסטון ליוטה המפתיעות על המקום השמיני.
בהתאם לכך, סקירה רוחבית זקוקה לעוגן אחר משאלת הכניסה לפלייאוף. גם הקרבות על מקומות 4-7 לא נראים מספיק חשובים. לשם כך איעזר בתכונה בולטת במיוחד של העונה המקוצרת - היא חושפת את נקודות התורפה של קבוצות באפקטיביות. השילוב בין הכנה קצרה ולקויה, מעט זמן לסתום חורים, לו"ז צפוף שדורש רוטציה רחבה והרבה פציעות ועייפות - כל זה מוביל לכך שהמקומות בהם קבוצות פגיעות הופכים לברורים מאוד, דברים שבדרך כלל נחשפים רק עמוק בתוך הפלייאוף נראים הפעם לאורך כל העונה. אז הנה רשימת נקודות התורפה של הקבוצות שאמורות לעניין אותנו בפלייאוף הקרוב וניסיון לחזות אם הן יפילו אותן.
מזרח
שיקגו - ניתן היה להתייחס לכך שהתלות ההתקפית בדרק רוז משאירה את הבולס קבוצת התקפה לא יותר מסבירה, אבל ככל שהעונה מתקדמת נראה שהכשירות של רוז היא השאלה האמיתית. ה-MVP המכהן נמצא כרגע בעיצומו של המקבץ השלישי של משחקים שהוא מפסיד, בדרך כלל זה סימן לכך שהגוף לא עומד במעמסה השנה. סימני השאלה הבריאותיים בקו האחורי ממשיכים כשגם ריפ המילטון פצוע רוב הזמן, ושיחק רק 16 משחקים במדי הבולס. שיקגו מסתדרת יפה בלעדיהם וניתן אפילו לומר שהפציעות מכריחות את שאר השחקנים לקחת על עצמם יותר, אבל בלי רוז בכושר של העונה שעברה לא יהיה לחבורה של תיבודו הרבה מה למכור בשלבים הגבוהים של הפלייאוף. במקרה הזה נוכל רק לחכות, לקוות ולראות.
מיאמי - נקודת התורפה המקצועית של ההיט היא המחסור בסנטר הגנתי אמיתי, אבל רוב הסיכויים הם שהם לא יפגשו קבוצה שתוכל לנצל זאת בסדרה. לכן, הבעיה האמיתית נמצאת בנתון הבא - מיאמי מדורגת 17 בליגה בנקודות ברבע האחרון ובממוצע מפסידה ברבע הזה. הנתון הזה לא בהכרח מעיד על יותר מדי (הוא כולל בלו-אאוטים), אבל במקרה של ההיט הוא משמעותי. נראה שמשקעי ההפסד לדאלאס ממשיכים להשפיע, לא רק על לברון אלא על כל הקבוצה, שביותר מדי משחקים משהו נתקע בה בדקות האחרונות. עדיין אין שם היררכיה ברורה או דרך אפקטיבית לייצר נקודות במאני טיים, וגם ההגנה, משום מה, פחות טובה בדקות האלה. המזל של ההיט הוא שבכלל לא בטוח שהם ייתקלו השנה גם בקבוצות שיכולות לחשוף את החולשה הזאת.
אורלנדו - הקבוצה במזרח שכן יש לה כלי יעיל מול מיאמי, סובלת מכך שהיא ממשיכה להיות אותה קבוצה כמו לפני שלוש שנים רק בלי היציבות. היא עדיין תלויה לחלוטין בקליעה מבחוץ, רק שהשנה שחקני המפתח קולעים הרבה פחות טוב, ויש יותר מדי ימים בהם כלום לא נכנס ולוח התוצאות נשאר מביך. המחשבה שג'אמיר נלסון, ג'ייסון ריצ'רדסון והידו טורקוגלו של השנה יתעלו בפלייאוף בעיקר מעוררת גיחוך. לא יפתיע אותי אם הם לא יעברו אפילו סיבוב.
בוסטון - ההחלטה של דוק ריברס להפסיק להעמיד פנים שיש לו סנטר ולשחק עם קווין גארנט וברנדון באס ביחד, עוזרת לסלטיקס להוציא מעצמם את המקסימום כרגע. אבל היא גם עוזרת לנו לראות כמה מעט יש שם מעבר לחמשת השחקנים הבכירים. פרט לפייטרוס, אין על הספסל של ריברס שחקן שמסוגל לתרום אפילו משהו מינימלי להתקפה. יחד עם עונת שפל בנקודת התורפה הקבועה של החבורה הזאת - ריבאונד התקפה, מסתמנת קבוצה שכדי לייצר נקודות זקוקה לכל השחקנים המובילים שלה בכושר טוב כל הזמן. מכיוון שמדובר בבוסטון, לא הייתי פוסל את האפשרות שזה יקרה בפלייאוף.
ניו יורק - אז עכשיו הניקס הם שוב קבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש בפלייאוף, בעיקר כי אף אחד לא יודע למה לצפות ממנה. אך זאת גם הבעיה - שחקני הניקס לא ממש יודעים גם למה לצפות מעצמם. הקבוצה הזאת עדיין בתהליכי גיבוש ראשוניים, גילתה שחקן מפתח באמצע העונה, החליפה מאמן ואיתו ביצעה שינוי סגנוני חד, ומפלרטטת תוך כדי כך עם מאמנים אחרים. אלמנט ההפתעה יוכל לעבוד למשחק-שניים מול קבוצות בכירות, אבל לא לאורך סדרה בה בסופו של דבר קבוצות חוזרות לעוגנים ולדברים שעבדו עליהם לכל אורך העונה וגם בשנים הקודמות. עדיף לניקס להתייחס לפלייאוף הזה כאל ניסוי כלים לקראת העתיד.
מערב
אוקלהומה סיטי - הפייבוריטית הגדולה במערב סובלת בעיקר מכך שכל ההתקפה שלה בנויה סביב שלושה שחקנים. לא רק בגלל היעדר הכישרון מסביבם, אלא גם בגלל שהשלושה טובים הרבה יותר בלייצר נקודות בעצמם מאשר בלעזור לאחרים לבוא לידי ביטוי. כך, למשל, שחקן כמו ניק קוליסון קולע ב-61 אחוזים מהשדה אך זורק לסל פחות משלוש פעמים ותבו ספולושה קולע שלשות ב-52 אחוזים, אך מסתפק בזריקה וחצי למשחק. המחסור במשחק התקפה שלא מתבסס לחלוטין על היכולת של שלושת הגדולים לייצר מצב קליעה בא לידי ביטוי בפער בין נתוני הקליעה המרשימים של הקבוצה ליחס אסיסטים-איבודים מזעזע של כמעט 1:1. במילים אחרות - קבוצה שיש לה שומרים אישיים שמסוגלים להקשות על אחד או שניים מהשלושה, עשויה לחשוף את הת'אנדר ללא תוכנית מגירה. אך בכלל לא בטוח שיש במערב קבוצה כזאת.
סן אנטוניו - דווקא לספרס, שלא מתמחים בהגנה בשנתיים האחרונות, יש כרגע אוסף שומרים אישיים שיכול להטריד את חבורת אוקלהומה סיטי. בכלל, עם ההצטרפות של סטיבן ג'קסון ובוריס דיאו ועם מגמת השיפור של טיאגו ספליטר, דני גרין וקאווי לאונרד, הקבוצה של גרג פופוביץ' בנויה לרוחב טוב יותר מכל קבוצה אחרת בליגה. השאלה היא מה קורה לאורך. אני ממש לא רוצה לזלזל בטוני פרקר, הוא באמת נפלא השנה, אבל לא בטוח שתפקיד הגו-טו-גאי המרכזי של קונטנדרית בכירה תפור למידותיו. אתם מוזמנים להביט למעלה ולמטה בדף ולמצוא קבוצה שהייתה מחליפה את השחקן הטוב ביותר שלה בפרקר, לא תמצאו. זה אומר שסן אנטוניו תצטרך לעשות משהו מאוד משונה כדי להצליח בפלייאוף - במקום לשים בדקות האחרונות את הכדור ביד של שחקן אחד ולקוות לטוב, היא תיאלץ להמשיך לשחק כדורסל. אם יש קבוצה שמסוגלת לעשות את זה, סן אנטוניו של פופוביץ' זו הקבוצה.
הלייקרס - עם ההצטרפות של רמון סשנס יש ללייקרס גלגל רביעי מוצלח וסגל משלים שנראה הגיוני יותר, לכן זו כבר לא הבעיה הבוערת ביותר. באופן פרדוקסלי משהו, הבעיה של הלייקרס היא שעד עכשיו הכל הולך חלק. אין פציעות ואין עייפות מצטברת אצל שלושת הגדולים, למרות שאחד מהם מועד לפציעות, שניים מהם וותיקים ומייק בראון עושה הכל כדי לשחוק אותם עם כמות דקות רצחנית. זאת בעיה לא רק כי זה מנוגד לכל הגיון סטטיסטי והאפשרות שהמכה תנחת בפלייאוף (בין אם בפציעה או עייפות) בהחלט קיימת, אלא בגלל שכל עוד זה המצב שאר השחקנים לא נזקקים להוציא מעצמם יותר. בעוד שרוב הקבוצות נותנות במה נרחבת לשחקני משנה ולומדות להסתדר עם חיסורים משמעותיים, בלייקרס לא מפתחים כלים להתמודד עם פציעה, הסתבכות בעבירות או סתם יום רע של שחקן מפתח במשחק פלייאוף קריטי. אני מעריך שבסופו של דבר זה יתנקם בהם, בדרך זו או אחרת.
דאלאס - הקיום התיאורטי בלבד של למאר אודום משאיר את המאבס עם מצבת שחקני פנים חלשה מאוד, אך זו רק בעיית המשנה כרגע. הבעיה המרכזית היא תחושה שזו לא אלופה שמגיעה עם רצון לשמור על התואר בשיניים, להוכיח בכל ערב מחדש שהיא הטים-טו-ביט בליגה, שיותר מדי שחקנים מרגישים שעשו את שלהם באליפות האחת. דאלאס הגיעה די משום מקום גם בפלייאוף הקודם, כך שלא כדאי לפסול אותה מהר מדי, לכן עבורי זו התעלומה הגדולה לקראת הפלייאוף שכל תסריט אפשרי איתה. אך אם השחקנים המובילים יחזרו לכושר מהעונה שעברה, אז ניאלץ לשים לב לבעיית שחקני הפנים.
ממפיס - כנהוג, מיד אחרי שהחמאתי להם הם חזרו להפסיד, כאשר החזרה של זאק רנדולף פגעה במשהו במרקם שנוצר, מה שמיד גרר קריאות להעביר אותו בטרייד ולבנות את הקבוצה סביב ג'רמי לין. חוסר היכולת להשיג קלע חוץ משאיר את הנקודה הזו כחסרון המשמעותי של הקבוצה, אך מעבר לכך דעתי לא השתנתה במיוחד - מדובר במאץ'-אפ מהגיהנום ללא מעט קבוצות, כשהבעיה המרכזית היא שעושה רושם שאוקלהומה סיטי היא לא אחת מהן.
הקליפרס - יכול להיות שניתן להוציא אותם מרשימת הקבוצות הרלוונטיות לעונה הזאת. אין הרבה טעם לדבר על בעיית ההגנה של שחקני הכנף כאשר הקבוצה עדיין לא התאוששה מהפציעה של צ'ונסי בילאפס ועברה באופן כמעט רשמי לעמדת המתנה למאמן הבא. הפלייאוף הקרוב ישמש להרצה, בעיקר של בלייק גריפין שכל דקה של ניסיון תתרום לו, לקראת קיץ בו צריכים לקרות שלושה דברים - החתמת מאמן בכיר, הוספת סטופר הגנתי ושיפור משמעותי בקליעה מחצי מרחק של גריפין.
