פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מחאה מוצדקת, ועוד איך

        פוגרום? אלימות? ליאה תגר, אוהדת הפועל תל אביב, מסבירה את ההיגיון מאחורי פעולות האוהדים בדרבי. שום עונש לא ירתיע

        בגובה מטר וחצי ובפחות ממשקל קש, אני חושבת שמיותר להסביר מדוע אני מתנגדת לאלימות.

        ובכל זאת, לפני שבוע וחצי, בסיום משחק הכדורגל בבלומפילד בין הפועל תל אביב למכבי תל אביב, עמדתי על גבי המושב בשער שבע, לבושה בצעיף אדום וחולצה שחורה (לאות מחאת האוהדים נגד אלי טביב), צפיתי בממטרי קוקה קולה, גרעינים ומוטות פיברגלס, התגאיתי בקבוצה שלי והרגשתי שמה שקורה סביבי הוא טוב ונכון עד כדי כך שכמעט ולא היה אכפת לי שמכבי ניצחו.

        טוב ונכון, כי הקבוצה שלי, על שחקניה ואוהדיה, נלחמה על הערכים שמצדיקים את קיומה. ערכים של צדק ושוויון, המתבטאים במגרש על ידי עקרונות ה"פייר פליי" - ספורטיביות והוגנות, ערכים אשר היעדרם העניק למכבי את הערך היחיד שמצדיק את קיומה – ניצחון בכל מחיר ובכל דרך.

        אוהדי הפועל תל אביב מתפרעים באיצטדיון בלומפילד בדרבי (ברני ארדוב)
        "הקבוצה שלי, על שחקניה ואוהדיה, נלחמה על הערכים שמצדיקים את קיומה. ערכים של צדק ושוויון, המתבטאים במגרש על ידי עקרונות ה"פייר פליי" - ספורטיביות והוגנות" (צילום: ברני ארדוב)

        אומרים שכדורגל הוא בסופו של דבר אחד עשר שחקנים שרצים אחרי כדור. כמובן שזה לא נכון. עשרה שחקנים רצים אחרי הכדור ואחד עומד בשער. למעשה, גם זו הגדרה לא מספקת. כדורגל הוא מיקרוקוסמוס שבו, לפחות היפותטית, מתקיימים הערכים של עולם מתוקן, עולם שאנו רוצים לחיות בו: סכסוכים מיושבים על ידי שימוש בכללי משחק הוגנים שעל שמירתם מופקדת מערכת בקרה אובייקטיבית. ניתנת הזדמנות שווה לכל, וניצחון מושג בעזרת כישרון ומאמץ, כאשר אין מקום לאפליה על בסיס גזע, דת או מוצא, ולהיפך, האינטראקציה הגלובלית מגשרת על פערים אלה. סצנת הכדורגל נגישה לכל רבדי האוכלוסייה ומעודדת קהילתיות ואחווה, עליהן יעידו המפעלים החברתיים שמועדוני כדורגל וארגוני אוהדים בכל העולם מייסדים.

        אלה הערכים שבגללם אני באה למגרש בשבתות. אלה הערכים שבשמם אלי טביב צריך ללכת הביתה. אלה הערכים שהמועדון שלי מוכן להגן עליהם בכל כוסות הקוקה-קולה, הגרעינים, ומוטות הפיברגלס שלו ולחצות עבורם קווים אדומים.

        אני יודעת, זה קצת יותר מדי רומנטי וקצת פחות מדי מציאותי. בסופו של דבר, זו הייתה אלימות. אך יש סיבה לכך שאני, והרבה יותר מאשר קומץ חבריי ביציע, אשר איננו אלימים בחיי היום-יום, לא רק שלא פסלנו את האלימות במגרש, אלא להיפך, התגאינו בה. גאווה זו נתקלה בהטפות מוסר, שלום ואחווה בלתי פוסקות. בחדשות, במוספי סוף השבוע, בשידורי הספורט ובטורים ברשת, אף אחד לא עייף מלגנות את האלימות האדומה ולקיים את חובו המוסרי כמצופה.

        על מה ולמה? מאין גל זה של צדקנות הגיע? הרי לא רק לאוהדי הפועל, אלא לחברה הישראלית כולה, ובכללה מצקצקי-הלשון אשר השבוע האחרון היווה עבורם חגיגה של ממש, אין התנגדות מהותית לאלימות. חלק הארי בתקציב הממשלתי, הממומן על ידי כספי המיסים שלנו, מופנה לאלימות. אנו מכשירים את אזרחי המדינה במשך שלוש שנים לשימוש באלימות; ובעת מצוקה אנו מחייגים 100 ופונים למוקד אלימות מקומי. כל אלה הם ביטוייה של אלימות ממסדית. החל מסוף המאה השמונה עשרה, מדינות ומוסדותיהן לקחו לעצמם את המונופול על השימוש באלימות, ובכך הפכוה (ורק אותה) ללגיטימית, ובאמצעותה הם מדכאים כל סוג של אלימות אחרת הנתפסת כבלתי לגיטימית.

        השרה לימור לבנת עם אבי לוזון (ברני ארדוב)
        "מדוע צקצוקי הלשון וגל הצדקנות? האם המדינה עצמה לא דוגלת באלימות?" (צילום: ברני ארדוב)

        מה ההצדקה לכך? ישנן לא מעט. ראשית, קיומה של האלימות הממסדית מאפשרת לממשל את עצם קיומו, שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. שנית, אלימות ממסדית היא הדרך להבטיח שצדק ייעשה - על עבירות פליליות, דהיינו אלימות בלתי מוצדקת, נענשים. מעבר לזה, קיומה של האלימות השלטונית משיאה את רווחת החברה כיון שהמדינה מציעה פתרונות הנתפסים כצודקים ויעילים למחלוקות בין האזרחים, ובכך חוסכת את העלויות בגוף וברכוש שהיו נגרמים לו אזרחים היו בוחרים ליישב את המחלוקת באלימות.

        דא עקא, הפתרונות שהמדינה מציעה אינם תמיד צודקים, ובפרט כאשר מתקיים חוסר שוויון אינהרנטי בין צד חזק לחלש, כגון במחלוקות בין הרוב במדינה (אשר חוקיה נקבעים על ידי המעמד השליט בחברה) לבין קבוצות מיעוט, או בין תאגידי ענק לבין האזרח הקטן, למשל כאשר האזרח מבקש לפדות את אגרות החוב שרכש והתאגיד מתעקש על תספורת. כך גם במחלוקת בין אוהדי הפועל נטולי זכויות וכל מעמד משפטי ביחס לקבוצתם לבין בעל הממון שהשתלט על קבוצתם.

        ברבים מהמקרים דלעיל, בהם קיימים פערי כוחות מובנים בין הצדדים, השימוש באמצעים לגיטימיים כדי לתקן את העוול לא יועיל לצד החלש נטול הזכויות, והאלימות תיוותר מוצאו ומפלטו האחרון והיחיד. זוהי אלימות שנתפסת כבלתי לגיטימית, אך היא אינה בהכרח בלתי מוסרית או בלתי מוצדקת.

        ואכן, כך הצדיקו את מעשיהם המהפכנים הצרפתיים, האמריקנים, הרוסים, הסינים, האירים - להמשיך? אגב, מובילי המהפכה החברתית בישראל בחרו שלא לעשות שימוש באלימות בקיץ האחרון והישגיהם מדברים בעד עצמם.

        צעדה לכיכר רבין מכיכר הבימה במחאה על יוקר המחיה, באוקוטבר 2011 (דרור עינב)
        "מובילי המהפכה החברתית בישראל בחרו שלא לעשות שימוש באלימות בקיץ האחרון והישגיהם מדברים בעד עצמם" (צילום: דרור עינב)

        כעת נשאל - האם על המדינה להסכים לאלימות בלתי לגיטימית זו? כלל לא. משום כך היא דואגת למערכת אלימה שאוכפת את חוקיה ומענישה את המפרים אותם. אך נחישות המדינה באכיפת חוקיה אינה גורעת מהתוקף המוסרי של התנהגויות הצד החלש, אף במידה והן אלימות, כיון שאין סתירה בין השניים. כשם שאנו מכירים בזכותם המוסרית של פציפיסטיים לא להילחם, אך בה בעת מודים בזכותה של המדינה לא לנהוג כלפיהם בסלחנות, כך עלינו להבין שהכרה בזכותה של התאחדות הכדורגל להעניש את קבוצת הפועל על מעשיה האלימים של שחקניה ואוהדיה, לא תשלול בהכרח את הצדקתם.

        ובכן, בדרבי התל אביבי ביום ב' שעבר, חלק משחקני הפועל תל אביב וחלק מאוהדיה בחרו להשתמש באלימות - ראוי לציין, מוגבלת ולא באמת מסוכנת - לאות מחאה על התנהגות אנטי ספורטיבית של שופט כדורגל שמנע משחקנים על המגרש לשחק, ועל רקע חוסר האונים מול בריונותו של בעלי הקבוצה. על אלימות זו ספגנו עונשים כבדים. ומה בכך? זהו סדר הדברים הבלתי-נמנע בעולם מתוקן. לא העונש שהוטל עלינו ולא החלטת בית הדין בערעור, ככל שתהיה, לא ישנו דבר. אנו עומדים מאחורי מעשינו ונישא בתוצאותיהם בגאון ובכבוד.

        אין לראות בטור זה הטפה לאלימות. כותבת טור זה לא שותה קוקה קולה, לא מפצחת גרעינים ולא מנפנפת בדגלי תימן בכלל, ובפרט לא ביצעה פעולות אלה ביום ב', ה-5 במרץ, 2012.

        מנהל הפועל תל אביב יעקב הלל (ברני ארדוב)
        "גם אם ההתאחדות תעניש את הפועל תל אביב, היא לא תשלול את הצדקתם" (צילום: ברני ארדוב)