תוכיחו לנו כמה אתם גדולים

האם לברון בדרך לעונה הסטטיסטית הטובה ביותר אי פעם? כאשר אתה במלחמת חורמה עם ההיסטוריה עוד לפני שכדררת על מגרש NBA, אין לך ברירה אלא להתעסק בזה. בטח כשאתה אפילו במרחק חמש טבעות מהיכולת הברייאנטית לטעון (ולטעות) שאתה קרוב טבעת אחת לג'ורדן. כי כבר במדורים הקודמים, הותזו אמירות על העונה ההיסטורית שלברון נותן, שהיא כרגע המישור היחידי בו ניתן להזכיר את שמו של לברון בהקשר ג'ורדני מבלי להירמס תחת צווחות ההתנגדות הרגילות, שמעלות תהייה האם לא כל מי שצופה ב-NBA גר בקליבלנד. וכדאי להזכיר את שמו של ג'ורדן – כי את מה שלברון עושה העונה אפשר לתאר רק במונחים ג'ורדניים.

והדרך הכי טובה להבין את הדומיננטיות הלא הגיונית של לברון היא פשוט לצפות במשחק של מיאמי. נגד כל יריבה. כי בפעם האחרונה שלברון נתן משחק לא יעיל או דומיננטי זה היה כשהוא "התרגש" מהחזרה לקליבלנד, והדרך השנייה הכי טובה להבין את הדומיננטיות הלא הגיונית של לברון היא דרך המספרים. לדוגמה מדד ה-PER (Player Efficiency Rating). זהו מדד סטטיסטי פופולארי, פרי המצאתו של ג'ון הולינג'ר מ-ESPN, המנסה לערוך את כלל הנתונים המספריים האישיים המופקים במשחק לכדי מספר סופי שמייצג את יעילותו של השחקן. מבלי לרדת לדקדוק באופי שקלול המדד, אציין שהחיסרון שלו הוא הנטייה לעבר הנתונים ההתקפיים, ושהיתרון שבכך, זה שזאת הדרך הטובה ביותר להבחין בין אריות הליגה לחבורת הזאבים והכבשים. וה"מופסה" על הצוק, הוא ג'ורדן בעונת 1987/88, עם שיא PER ממוצע לעונה 31.89 (כאשר המדד הולך אחורה רק עד עונת 1977/78). לברון העונה הוא באופן ברור "סקאר" המאיים לדחוף מן הצוק – עם 33.14 לא הגיוניים עד כה.

ה-PER הוא מדד בעייתי, אבל מה שיותר בעייתי כרגע הוא לשחק נגד לברון. כי מה שיותר מדהים הוא להשוות את לברון למאצ'-אפ הממוצע. כי בעוד שלברון מאמלל את השומר שלו עם 33.14, הסמול-פוורווד של הקבוצה היריבה עושה 8.7 בלבד. כך ה-PER מאפשר להבין כמה מפלצת הגנתית הוא: ממוצע הליגה הוא 15.0, ו-8.7 אומר שלברון הופך היריב שלו שווה ערך לשחקן ה-299 בליגה, שזה עשרים וקצת מקומות מתחת לתפוקה הממוצעת של סלומון ג'ונס. ובזמן שלברון הופך את היריבים שלו לעמדה לשחקנים שאף פעם לא שמענו עליהם, שומרי עילית אישיים אחרים כדוגמת דנג סופגים כמעט תפוקה כפולה – זה הוא הזמן שלברון נותן את המספרים הכי מרשימים, לפחות ב-35 השנים האחרונות.

לסיכום: חבל להשתמש במדד ה-PER בשביל לטעון שלברון = ג'ורדן, אבל רצוי להשתמש בו כתחליף לבדיחות הרבע הרביעי של לברון; כי ניתוח שלו הוא דרך הרבה יותר מדויקת להעריך כמה מפחידים מיאמי בפליאוף, מאשר בצפיות חוזרות של המסירה האחרונה של לברון מערב שישי ביוטה. 31.89,stay tuned .

כמה עוד נשאר מאמארה סטודמאייר? אחרי המשחק בחמישי שעבר נגד קליבלנד אני משער שגילו של אמארה מבוגר בשנתיים מהברכיים של גרג אודן. העונה של אמארה היא נפילה לתהום: מפתיחת עונה לא מרשימה, הוא התגלגל אל מות אחיו, ומשם המצב רק התדרדר. בתשעת המשחקים מאז שחזר סטודמאייר נראה רע, אבל יותר מכל הוא נראה זקן. באותו משחק מול קליבלנד הוא הצליח לדדות אל עבר 14 נקודות בלבד, וזה תודות לאחוזי קו גבוהים. זאת לא רק תודה לכך שאמארה הוא קלע עונשין טוב, אלא גם לכך שקליעת עונשין נעשית בעמידה – היא המנוחה שאינה דורשת יכולות אתלטיות. מצד שני – גם כאשר אנטואן ג'יימסון הנוכחי שומר עליך זאת אמורה להיות מנוחה שאינה דורשת יכולות אתלטיות. בקרב ההתשה מול בוסטון אמארה התאושש רק מעט, ועדיין הוא נראה כמי שפתאום, בין רגע, התבגר לנו – העצלנות ההגנתית נשארה, וכל האתלטיות הלכה לה.

המשחק הראשון העונה היה מבלבל – סטודמאייר קלע 2 מ-2 מחוץ לקשת. אבל עוד לפני שהבלוגים בניו-יורק הספיקו להכריז עליו כנשק התקפי מחוץ לקשת (סתם, ברור שהם הספיקו), האירוע התגלה כלא יותר ממגמה של עלייה בכמות היחסית בזריקות רחוק מן הטבעת. כך, המשחק הראשון שלו העונה היה לא רק הטוב ביותר שלו, אלא גם מה שנראה כשירת הברבור לשחקן שהיה. הילד היה פעם מפלצת אתלטית, ועכשיו הוא עוד לא בן 30 – וכל מה שנשאר למאמן זה חום גבוה. וחור בלתי נתפס בהגנה.

הירידה באתלטיות פוגעת בתפוקה ההתקפית של אמארה, אבל זאת אינה פגיעה אנושה, שהריי זריקת חצי המרחק שלו היא הרבה מעל הממוצע ביחס לעמדה שלו על המגרש. אולם בהגנה, אמארה, שמלכתחילה לא הראה עניין בכלל, איבד כליל את היכולת שלו לחפות באתלטיות על אותו חוסר תזמון ועניין. אמארה של השנה חוסם פחות מג'ון וול, ולא מהווה פקטור כלשהו בצבע לקבוצה שהרוטציה שלה בעמדות 4-5 מורכבת מהשאריות של ג'ארד ג'פריס.

מה הניקס יכולים לצפות לקבל מאותו שחקן שרק בקיץ שעבר חתם על חוזה מקסימום? לא ברור. מעט מאוד, ככל הנראה. האם אוהדי ניו יורק יכולים להישאר אופטימיים? האם יש לאמארה מה שצריך כדי למלא את החלל שנוצר? האם יש סיכוי שאמארה ידחוף ויגרד רק כי הוא כבר לא קופץ הכי גבוה מכולם? שהוא ינוע יותר ללא כדור, רק כי הוא לא יכול לעבור בצעד ראשון את השומרים האיטיים? יותר סביר שיתגלה ששחקן שהיה רפה מנטלית, הוא כעת גם רפה באזור החלציים. יש לו קצת פחות מחצי עונה להוכיח אחרת, ולהראות שעכשיו, כשהוא הפסיק להזיע רד-בול, הוא מוכן לירוק קצת דם.

מה הסיכוי שלנו ליהנות מסדרות פלייאוף שכוללות את הצמד רוביו-לאב? מקריאה אסטרולוגית של המפה, צריכים לקרות לא מעט דברים.

מצב העניינים דורש שהכוכבים יסתדרו ככה שפורטלנד ודנבר לא יצליחו להתאושש מהדעיכה האחרונה שלהם. כרגע השתיים נראות כמכשול העיקרי של מינסוטה; לגבי יוסטון, סביר להניח שהזמן יעשה את שלו, יחשוף את מגבלותיה והיא תישאר מחוץ לפלייאוף אחרי עוד עונה שנגמרה מהר מדי עקב היעדר שחקן פנים אמיתי; לגבי ממפיס, לא סביר שהקבוצה שהסתדרה טוב במאבקי המיקום בלי הכוכב הראשי שלה, תקרוס מיד לאחר שתקבל אותו. לגבי יוטה, היא נראית רלוונטית רק אם אתם מאמינים שהיא תצליח להעביר את אחת מפיסות הקו הקדמי לטובת חיזוק חלק אחר בפאזל הדרוש כדי להיות תחרותית במערב הקשה. ופיניקס? היא נראית רלוונטית רק אם אתם בוב סאבר.

זה משאיר מאבק משולש עם דנבר, שהיכולת שלה לעצור את הדעיכה שלה תלויה ביכולת של מאמני הכושר והרופאים לעצור את המגפה הזאת שמתרחשת בהרי הרוקי, ולא מאפשרת לשחקנים להישאר בקו הבריאות. לגבי פורטלנד, זאת שאלה מנטלית. הכישרון שם והתקרה גבוה, ועל כך תעיד היכולת להיות תחרותיים גם כשהרכז הפותח הוא בעל מבנה אווירודינמי של כדור, והרכז השני רוצה לזרוק לסל כל כדור שהוא פוגש. כנראה שפורטלנד תעשה זאת, אבל אולי ירצה המזל ומינסוטה תצליח לעקוף את דנבר.

אבל כדי שזה יקרה, צריך להתרחש עוד דבר, וזה שקווין לאב ימשיך להיראות כמו אחד מעשרת השחקנים הטובים בליגה, ויש שיגידו, בלי להגזים - הפאוור-פוורד הטוב בליגה. וזה נמצא בגבולות הסביר, וזה נאמר כשכבודו של רוביו מונח במקומו. כי למרות שדיוויד קהאן הצליח לשכנע אותו שהוא לא שווה חוזה מקסימום, אף אחד לא יצליח לשכנע אותנו שהשילוב בין הקליעה שלו משלוש למספר הריבאונדים שלו הוא לא הדבר האמיתי. טרם העונה הימרתי נגד היכולת של הזאבים. הם כבר הוכיחו לי שאני טועה, ועכשיו אני מצפה בכיליון עיניים לגלות עד כמה.

בטקס הצגת השחקנים באולסטאר, בעוד כולם רוקדים, עמד לו שם אחד דומם, דרק רוז שמו. וכשנשאל לפשר הדבר, והתבקש להסביר מדוע התבייש, ומדוע השבית שמחה, טען – שישנם מצבים שבהם אין הוא רוקד.

כמובן שזה נשמע כמו תירוץ של אחד עם שתי רגליים שמאליות. אבל לרוז יש שתי רגליים בריאות ואת הצעד הראשון הקטלני בליגה.