חצי הדרך לתהילה

עברנו כבר את קו אמצע העונה המקוצרת, מה שאומר שללא הקדמות מיותרות נעבור לחלוקת תארי מחצית העונה:

כמעט נכנסו:

קווין לאב - אי אפשר לסכם את החצי הזה בלי להזכיר אותו איפשהו.
כריס פול - כיף לראות אותו שוב בסיטואציה בה הוא רלוונטי. כלומר, כיף למי שאינו אוהד את הלייקרס.
טוני פרקר - הרוויח ביושר את ההונורבל מנשן הזה, הכוכב והמנהיג הנוכחי של הקבוצה שמצליחה להישאר בצמרת הגבוהה.
דרק רוז - זאת לא ההתפוצצות של שנה שעברה, פציעות מטרידות אותו, אבל עדיין הכוכב של הצלע השלישית במשולש הצמרת הנפלא שהתגבש השנה.

מקום שלישי - קובי בריאנט: לא אכפת לו שהוא בן 33 וחצי, הוא לא יפסיד משחק גם אם יהיו לו שתי גפיים, שבע אצבעות ו-30 אחוז מהמוח ברמת תפקוד סבירה, ונכון לעכשיו הוא מלך הסלים של עונת 2012. קובי הוא רשמית אחת התופעות המדהימות בתולדות הכדורסל. ינואר היה חודש של MVP, פברואר פחות, רק שיישאר לו משהו גם למאי.

מקום ראשון משותף - לברון ג'יימס וקווין דוראנט

מצטער, לא הצלחתי להכריע. אחרי ששניהם קלעו 38 נקודות בחמישי בלילה הבנתי סופית שאין צורך להחליט, ולשניהם מגיע התואר כרגע. הולך להיות קרב חם עד סוף השנה.

מבחינה סטטיסטית, אין ספק שלברון הוא הבכיר מביניהם. הוא רושם וי על עוד עונה עם מספרים לא אנושיים, הפעם עם שיאים אישיים באחוזי שדה (54.9 בלתי נתפסים), אחוזי שלוש (43.1) וריבאונדים (8.2). הדומיננטיות שלו בכל אספקט של המשחק ממשיכה להיות תופעה ייחודית ב-NBA, קשה לדמיין איך ניתן לשחק טוב יותר בעונה הרגילה.

דוראנט מבליט השנה את היכולת שלו לנצח משחקים. אוקלהומה סיטי הפכה לקבוצת רבע רביעי קטלנית בראשות KD שמעלה הילוך מתי שמתחשק לו. דוראנט השתלט על נישת שחקן הקלאץ' החדש בשכונה, זה שכל מאמן בליגה היה רוצה בקבוצה שלו לזריקה אחרונה. גם הוא נמצא בעונת שיא מבחינת אחוזים מהשדה - 51.2, ושיפר באופן משמעותי את יכולת המסירה שלו. אני לא יכול לחכות לראות אותו בפלייאוף.

כמעט נכנסו:

טום תיבודו, אריק ספולסטרה, סקוט ברוקס וגרג פופוביץ' - המאמנים של ארבע הגדולות עושים עבודה מצוינת, כל אחד בדרכו, אבל השנה זה הזמן לתת כבוד למאמנים שבאו מלמטה עם הקבוצות שלהם.
ריק אדלמן - משפר משמעותית כל קבוצה שהוא מגיע אליה, העתיד נראה מבטיח במינסוטה.

מקום שלישי - דאג קולינס: החודש השני לא היה מוצלח כמו הראשון בעקבות לו"ז קשה, אבל פילדלפיה היא עדיין הפתעה טובה. קולינס בנה את קבוצת ההגנה הטובה בליגה כרגע, מסוג הקבוצות שכיף לראות את התיאום והאתלטיות בהגנה שלה, גם בימים ששום דבר לא נכנס בצד השני.

מקום שני - קווין מקהייל: יוסטון היא הפתעה אמיתית, מעטים ציפו מהרוקטס להיאבק על מקום בפלייאוף במערב, אבל כרגע הם ראש בראש עם הלייקרס ודאלאס. החבורה של מקהייל מתגבשת, השימוש שלו ברוטציה הרחבה משתפר ופתאום הג'נרל מנג'ר המושמץ לשעבר מתברר כמאמן עם פוטנציאל מעניין.

מקום ראשון - פרנק ווגל

חשבתי לתת את התואר למקהייל, אבל רצף של חמישה ניצחונות החזיר את אינדיאנה לתפקיד המרעננת הרשמית של העונה. ווגל הוא האיש הנכון במקום הנכון עבור אינדי, השיטה שלו שמתבססת על חדירות יושבת באופן מושלם על החמישייה המגוונת ונטולת הכוכבים שיש לו, הוא מנצל את היכולת של כל עמדה לייצר נקודות ודואג גם להגנה טובה. בדומה למאמנים של שלוש הגדולות, גם ווגל עשה את הדרך הארוכה לתפקיד המאמן הראשי, ומוכיח, יחד איתם, שלפעמים הפתרון הטוב ביותר לתפקיד המאמן נמצא ממש מתחת לאף.

כמעט נכנסו:

סרג' איבקה וג'וש סמית' - שחקני המספרים ההגנתיים הגדולים מצליחים להרתיע כל מי שמגיע לצבע שלהם.
תד יאנג - שומר על גבוהים, על נמוכים, על כל מי שצריך. מהספסל של פילדלפיה הוא הפך השנה לאחד הסטופרים הטובים בליגה.

מקום שלישי - לואל דנג: זאת שנה של קפיצת מדרגה אצל לא מעט סטופרים לשחקני כנף, דור חדש מגיע ודנג הוא המוביל החדש בתחום. שנה וחצי עם תיבודו הפכו את דנג למכונה הגנתית משומנת ולפתרון של הבולס ללברון ודוראנט בדרך לטבעת.

מקום שני - אנדרה איגודלה: מנהיג ההגנה הטובה בליגה. שומר אישית, עוזר, חוטף, מנהל את העניינים, איגודלה הוא כל מה שמאמן היה רוצה מכוכב הגנתי. עכשיו הגיע הזמן שבפילדלפיה יארגנו לידו גם כוכב התקפי ראוי.

מקום ראשון - דוויט הווארד

קשה להכריע בין שחקני חוץ לשחקן פנים, מדובר בתפקידים שונים כל כך, אבל בשורה התחתונה הווארד הוא עדיין מספר 1 אצלי. גם בעונה פחות טובה ובעיקר פחות יציבה, אין תחרות לדומיננטיות ההגנתית שלו בצבע. בזמן שהאחרים ברשימה הזאת לוקחים חלק ביחידות הגנה איכותיות, הווארד הופך את המג'יק לקבוצת הגנה טובה למרות שאין להם ברוטציה עוד מישהו שניתן לקרוא לו שחקן הגנה סביר. הוא עדיין מאפשר לואן-גנדי לבנות סביבו רביעייה לפי צרכי התקפה בלבד, ודואג לבדו לאטום את הצבע בכל הקשור לריבאונד, עצירת חודרים ונטרול גבוהי היריבה. מה שכן, הפער בינו לאחרים קטן בהרבה ביחס לשנים קודמות, לא יפתיע אותי אם הליגה לא תיתן לו את התואר השנה.

כמעט נכנסו:

קמבה ווקר וברנדון נייט - בהשראת המבנה הפופולרי של כותרת בימינו: טובים, אבל פחות. ממה שציפינו, הכוונה.
אימן שומפרט - יעשה נכון אם יתמקצע כסטופר הגנתי, את הנקודות שלו הניקס פחות צריכים.
נוריס קול- לא פשוט לרוקי להיכנס לרוטציה של מיאמי, אבל קול הוכיח מהשנייה הראשונה שלו בליגה שהוא ראוי לכך.
איזייה תומאס - השחקן שנבחר 60 בדראפט מוכיח בשבועות האחרונים שהוא הרבה יותר משם גימיקי.

מקום שלישי - מרשון ברוקס: הדבר הטוב ביותר שקרה לניו ג'רזי השנה. ברוקס הגיע מוכן ל-NBA והתברר כשחקן הכנף הטוב ביותר של הנטס ללא תחרות, הוא עושה קצת מהכל ובהחלט יכול להתפתח לשחקן משמעותי מאוד בליגה.

מקום שני - ריקי רוביו: נדיר לראות רוקי שנמצא בצמרת של כל הליגה בקטגוריה משמעותית, רוביו עושה זאת בשתי קטגוריות - הוא ממוקם כרגע שישי באסיסטים ושלישי בחטיפות. ראיית המשחק שלו זכתה להתפעלות שמגיעה לה, ההגנה פחות - הוא שומר אישי טוב ושומר קבוצתי מצוין. אם הוא יפתח יכולת לעלות לקליעה מכדרור הוא יכול להיות תופעה חד-פעמית.

מקום ראשון - קיירי אירווינג

השאיר את כל סימני השאלה מהדראפט מאחוריו וככל שהעונה התקדמה הוא הגדיל את הפער מרוביו. בעוד שרוב הפוינט גארדים הסקוררים בליגה מתבססים על חדירה וצעד ראשון בלתי עציר, אירווינג מייצר את רוב הנקודות שלו בקליעה מבחוץ. כבר עכשיו הוא מהטובים בליגה ביכולת לנצל פיק נ' רול כדי להשתחרר לקליעה, והוא עובד על היכולת להגיע לטבעת. ניהול המשחק שלו עוד יכול להשתפר, אבל התחושה היא שמדובר בסופרסטאר בהתהוות.

כמעט נכנסו:

ג'מאל קרופורד וג'ורדן קרופורד - באופן משונה, שני הקרופורדים נכנסו לאחרונה לחמישייה. עד אז הם סיפקו לא מעט משחקים טובים מהספסל.
אל הרינגטון - חזר לנישה שלו כסקורר איכותי מהספסל ומנצל את הפציעות אצל גבוהי דנבר האחרים.
תד יאנג - אזכור שני לאחד השחקנים הכי אנדרייטד העונה.

מקום שלישי - ג'ייסון טרי: בזמן ששום דבר אחר לא עובד בדאלאס, טרי ממשיך לעשות מה שטרי עושה, וזה כולל את יכולת המאני טיים המשובחת שלו כאשר יש בכך צורך.

מקום שני - לו וויליאמס: קבלו את השחקן שקלע הכי הרבה נקודות בקלאץ' עד כה העונה. וויליאמס הוא הקלע המוביל של פילדלפיה עם 15.5 נקודות למשחק ב-26 דקות, הוא מרבה להגיע לקו העונשין, יחס האסיסטים-איבודים שלו נהדר וברוב השנים האחרות הוא גם היה זוכה בתואר המחליף המצטיין. אלא שהשנה הוא נאבק עליו עם...

מקום ראשון - ג'יימס הארדן

קשה לדמיין מישהו ששונה יותר ממאנו ג'ינובילי מבחינת מראה חיצוני, אבל בכל הקשור לכדורסל קשה למצוא השוואה טובה יותר להארדן כרגע. המספרים שלו כמעט זהים לאלה של מאנו כשהיה מחליף בשיאו. השילוב בין יכולת קליעה, חדירה ומסירה, היכולת להשהות לרגע את המהלך ואז לקבל את ההחלטה הטובה, החדירה עם שמאל עד לקרש-סל, יכולת סחיטת העבירות, ההגנה הטובה - כאילו התאום השחור והמזוקן של הארגנטינאי התגלה באולקהומה סיטי. אל תגידו שלא הזהרתי - לת'אנדר יש שלושה סופרסטארים.

כמעט נכנסו:

ג'רמי לין וניקולה פקוביץ' - יש לי תחושה שהליגה תנצל את התואר הזה כדי לתת משהו ללין, אבל אני נשאר נאמן לכלל שמשאיר שחקני שנה שנייה וכאלה שמקבלים צ'אנס ראשון בעמדת נחיתות כאן.
ג'יימס הארדן- יסתפק בתואר אחד.
ברנדון ג'נינגס - קצת חזר לסורו בשבועות האחרונים.
רוי היברט - עושה צעד נוסף כל שנה, הפעם הצעד היה גדול יותר.
ג'ף טיג - סוף סוף לאטלנטה יש פוינט גארד ראוי.

מקום שלישי - אנדרו ביינום: הקטגוריה הזאת מעצבנת השנה כי מועמדים ראויים רבים נפצעו (גלינארי, ברניאני, ספנסר הוז), לכן טוב לראות את ביינום בריא ושלם בינתיים, גם עם דקות מוגברות. הוא לוקח על עצמו יותר ונראה כמו הסנטר השני בטיבו בליגה.

מקום שני - קייל לאורי: הוא לא ראשון, כי חלק גדול מהשיפור שלו התרחש בעונה שעברה, אבל אי אפשר להתעלם משחקן שהפך תוך עונה וקצת מעוד מחליף יעיל למנהיג של אחת מהפתעות העונה, ולשחקן שהיה צריך להיות באולסטאר.

מקום ראשון - ריאן אנדרסון

אף אחד לא חשב שאנדרסון יהפוך לשחקן השני בחשיבותו באורלנדו השנה, אבל אצל המג'יק אם אתה קולע שלשות אתה הופך לשחקן מפתח. אנדרסון קלע נהדר גם בעונה שעברה, אבל השנה הוא ביצע קפיצה משמעותית, הפך לשלשן המוביל בליגה עם 2.9 למשחק ב-43.3 אחוזים והרוויח לעצמו עוד דקות. בנוסף לכך הוא גם ריבאונדר התקפה מצוין (3.6 למשחק, תשיעי בליגה) וזה מספיק לו כדי לספק 16.3 נקודות ו-7.4 ריבאונדים ליד דוויט הווארד, ולהפוך למועמד מוביל לתואר השחקן המשתפר השנה.